פרשנות מצטטת על דברים כ:ד

כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב וגו' זו מצוה מחודשת אמרה להם עתה בבואם במלחמות וטעם כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו ואמר להלחם לכם עם אויביכם כי יפילם לפניכם לחרב ואמר להושיע אתכם שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז ז-ט) כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה כי לה' המלחמה והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים וצוה על השלשה האלה לשוב כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס:

אבל בעני וכו'. ולא גרוע ענין זה ממצות צדקה, שצותה התורה בכמה אזהרות להיטיב לו ולתת לעני די מחסורו, שכלול בזה גם כל ענינים הנ"ל, שצריך העני לתשמישיו, אף ששם הנתינה הוא לחלוטין. וכל שכן בזה שהוא מיטיב לו רק לפי שעה, ואחר כך הוא מחזירו בעין דחייב להשאילו, ואפילו אם הכלים הם שוים בערכם יותר מכפי השגת ידו לצדקה, שאין מחויב ליתנם לו לחלוטין, מכל מקום הלא על ידי השאילה לא נפחת רק מעט, ולזה המעט הלא משיג ידו ויחשב כמו שנותן לו צדקה ועדיף ממנה, מפני שאין העני מתבייש על ידה. וזהו הטעם מה שאמרו חז"ל (סוכה דף מ"ט): גדולה גמילות חסדים מן הצדקה. [ועוד ראיה דעל זה שייך שם צדקה ממצות השבת העבוט, שנאמר על זה (דברים כ ד י ג): ולך תהיה צדקה. ואמרינן (בבא מציעא פ"ב.), דלפי שהמלוה על המשכון קונה משכון, לפיכך נקרא זה בשם צדקה, אף דהוא רק לפי שעה שישתמש בו בעליו, ואחר כך יוחזר אליו.] ואין להקשות, אם כן דמצוה להשאיל כלי לכל אדם, לפי מה שכתבנו בריש הסעיף, יהיה כל שואל כלי פטור מאונס, דהא המשאיל נהנה משום פרוטה דרב יוסף [היינו אי איתרמי ליה למיתב ריפתא לעניא (אם יזדמן לו לתת לחם לעני)]. ואין כל הנאה של שואל דיהיה חייב באונסין, וכעין מה שכתב הר"ן בתשובה סימן י"ט לענין משאיל ספר לחבירו, והובא בחושן משפט סימן ע"ב בש"ך סעיף קטן כ"ט. יש לומר דלאו מצוה גמורה היא כמו במשאיל ספר לחבירו. אמנם אי קשיא הא קשיא, בעני השואל כלי מחבירו ונאנס אצלו, יהא פטור דהא ודאי מצוה גמורה להשאילו, כמו שביררנו, ועדיף ממשאיל ספר לחבירו, ולא נמצא, בדין שיחלק בשום מקום בין עשיר השואל לעני השואל. ואולם כד נעיין היטב, נמצא שלא שייך בזה לומר שהוא משתכר אז למיתב פרוטה לעני, דהא מאי טעמא הוא פטור, משום דהוא עוסק עתה במצות השאלה דחיובו משום צדקה. אם כן הרי הוא נותן עתה צדקה, ונמצא שאין משתכר בזה כלל. אולם לפי זה גם דברי הר"ן קצת מוקשים, דהא אמרו בגמרא (כתובות נ'): מאי דכתיב (תהילים קי ב ג): וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים. אם כן הרי זה הוא גם כן משום צדקה, ואין שייך שהוא משתכר פרוטה דרב יוסף. ואולם יש לחלק קצת דהתם באמת לאו צדקה היא, דאין זה בכלל די מחסורו, ורק מצוה היא שיעזור לחבירו שיוכל ללמוד תורה. ואסמכו חז"ל אקרא ד"וצדקתו עומדת לעד", ומיפטר למיתב פרוטה לעני, משום דהוא עוסק במצוה. על כן שייך בזה לומר שהוא משתכר בזה. מה שאין כן בזה, דהוא בכלל די מחסורו, ונחשב כמו צדקה לעני, על כן אין שייך בזה שהוא מרויח, מפני שפטור מליתן צדקה. ואף על פי כן עדיין קשה קצת דברי הר"ן דהא מצוי שהספר נפחת מעט על ידי תשמישו, ומה שייך שהוא משתכר פרוטה דרב יוסף. ועיין בתומים (ס"ק י"ח) ובקצות החושן (שם ס'ק ל"ד) שהרבו להקשות על דברי הר"ן, ועיין בנתיבות שם (ס"ק י'ז).

דהוא וכו'. עיין בר"ן בנדרים דף ח'. בדיבור המתחיל עליו וכו', שכתב שם דקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא דומיא דמאי דאמרינן, דקבלה בלחוד מהניא לצדקה, כדכתיב (דברים כ, ג כ ד): בפיך זו צדקה, והוא הדין לכל דבר מצוה, עיין שם. וכן נפסק ביורה דעה סימן רי"ג סעיף ב' בהג"ה. ואין להקשות על זה מהא דבבא מציעא צ"ט. בקע לא מצי הדר ביה משאיל, לא בקע מצי הדר ביה משאיל, דעל שאילת כלים אין מצות עשה מיוחדת, מה שאין כן בהלואת מעות וכמו שכתבתי בסעיף ב', עיין שם. אמנם קשה לי מחושן משפט סימן ל"ט סעיף י"ז, עיין שם ובטור (שם סעיף י"ט) דאפילו אם מדעת המלוה נכתב השטר, יכול לחזור בו כל כמה שלא נתן לו המעות, וכל שכן בנידון דידן בהבטחה בעלמא. ואפילו לדיעות החולקין על המחבר עיין שם בש"ך (ס"ק מ"ט), היינו דוקא שם, שמדעת המלוה נכתב השטר, אבל בלי שטר, לכולי עלמא יכול לחזור בו, אף שמתחלה התנדב להלוות לו, ואמאי לא יהיה חייב להלוות לו מטעם נדר וכנ"ל. [ואולי דשם מיירי שהלווה איננו עני, והוא לוה המעות לזמן מרובה, דבאופן זה לא מצינו בתורה חיוב הלואה כדמשמע בסעיף א' דעיקר חיוב המצוה הוא לעניים או לעשיר לזמן מועט, עיין שם. ואפילו בזה יש לעיין אם הוא מצות עשה גמורה, ועיין לקמן בפרק ו' בנתיב החסד סעיף קטן ג'. אבל אם כן היה להם להפוסקים להזכיר דבעני אסור לחזור בכל גווני.] ואולי דשם לא איירי כי אם מדין שעבוד וקנין ולא מדין נדרים, ונפקא מינה אם שאל על הנדר, ועיין ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף כ'. [ולפי זה גם בשאילת כלים לפי מה שכתבתי בסעיף ג', דבעני יש חיוב להשאילו, יהיה אסור לחזור משאילתו אם השואל הוא עני גם לרב הונא, ומטעם נדר אפילו אם עדיין לא בקע בו.] ואפילו אם נאמר, דבעניננו לא שייך נדר, ויכול לחזור בו וכפשיטות לשון השולחן ערוך (שם), מכל מקום יש בו משום מחוסרי אמנה דהוי כמתנה מועטת [בבא מציעא מ"ט.] כיון שמתחלה סמך על דעתו.