וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
אבן עזרא
אחד עשר יום. הטעם שדבר אלה הדברים באותם י״א יום מחורב. שהלכו מחורב עד קדש ברנע וכבר הגדתי לך כי מקדש ברנע הלכו המרגלי' ואחר שנשבע השם שלא יכנסו לארץ לא התחדש' מצו' רק בשנת הארבעים כי כן מצאנו והעד שאמר באר את התורה הזאת הנה באר התורה שאמר בין פארן ובין תפל כי רוב המצות הם בספר הזה וכן פי' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם בעבר הירדן במדבר בערבה ואם תבין סוד (השרים) [צ״ל השנים] עשר גם ויכתוב משה והכנעני אז בארץ בהר ה' יראה גם והנה ערשו ערש ברזל תכיר האמת:
גור אריה
כשנגמרה כו'. פירוש, דאין מוקדם ומאוחר (פסחים ו ע"ב), דהרי עדיין לא היתה השירה נכתבת, שאחר זה כתיב (פסוק כב) "ויכתוב משה את השירה":
העמק דבר
אלה הדברים וגו׳. תניא במכילתא שלא תפחות ושלא תוסיף. פי׳ לבד ההסבר שיהיה לכל א׳ לפי כחו כמו שהקדים כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אבל דבר ה׳ כאשר המה תדבר לבני ישראל היינו לכולם בשוה בלי גרעון והוספה וכך היה הצווי בכל פרשיות התורה. דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. וביארנו ריש ס׳ ויקרא דבר אל בני ישראל הוא הפרשה כאשר הוא דבר ה׳. ואח״כ ואמרת אליהם היינו הביאור בתורה שבע״פ כמבואר שם הוכחה לזה הפירוש. אלא שנשתנה סדר הצווי בפרשה זו מבכל הפרשיות. דבכל הפרשיות שאחר מ״ת כתיב תחלה דבר ואח״כ ואמרת. וכאן כתיב להיפך. וטעמו של דבר הוא ע״פ שיבואר לפנינו שקודם מ״ת היה דבר ה׳ השכינה מדברת מגרונו של משה ונשמע לכל ישראל משא״כ ביאור הפ׳ שהוא דבר משה לא היה נשמע לכל ישראל אלא מדבר לזקנים והמה לישראל. ואחר מ״ת אפילו דבר משה הגיע לכל ישראל. מש״ה בפ׳ זו לא היה אפשר לומר הפ׳ כאשר היא תחלה ולא ידעו הפי׳ עד אחר כמה שעות שילמדו הזקנים ויאמר להם. ובין כה יוכל להיות שיסברו איזה שבוש. מש״ה היה משה תחלה מדבר לזקנים הפ׳ עם הפי׳ ואח״כ היה אומר הפרשה לכל ישראל. ותומ״י היו הזקנים מפרשים לישראל. משא״כ אחר מ״ת היה משה מדבר הפרשה לכל ישראל ותומ״י היה מפרש להם. וכיב״ז ביארנו בשירת האזינו כמש״כ בספר דברים ל״א כ״ב: