פרשנות מצטטת על דברים לג:כד

ומקצה אחיו. מִן הַפְּחוּתִים שֶׁבָּהֶם לִגְבוּרָה, שֶׁאֵין נִרְאִים גִּבּוֹרִים, שֶׁאִם יִרְאֶה אוֹתָם גִּבּוֹרִים יַעֲשֶׂה אוֹתָם אַנְשֵׁי מִלְחַמְתּוֹ, וְאֵלֶּה הֵם: רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, לֵוִי, יִשָּׂשכָר וּבִנְיָמִין – אוֹתָן שֶׁלֹּא כָּפַל מֹשֶׁה שְׁמוֹתָם כְּשֶׁבֵּרְכָן; אֲבָל שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים כָּפַל וְזֹאת לִיהוּדָה שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה; וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד; וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי, וּלְדָן אָמַר דָּן, וְכֵן לִזְבוּלוּן, וְכֵן לְאָשֵׁר; זֶהוּ לְשׁוֹן בְּ"רַ, שֶׁהִיא אַגָּדַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּתַלְמוּד בַּבְלִית שֶׁלָּנוּ (בבא קמא צ"ב) מָצִינוּ, שֶׁאוֹתָן שֶׁכָּפַל מֹשֶׁה שְׁמוֹתָן הֵם הַחַלָּשִׁים, וְאוֹתָן הֵבִיא לִפְנֵי פַרְעֹה, וִיהוּדָה שֶׁהֻכְפַּל שְׁמוֹ לֹא הֻכְפַּל מִשּׁוּם חַלָּשׁוּת, אֶלָּא טַעַם יֵשׁ בַּדָּבָר, כִּדְאִיתָא בְּבָ"קַ וּבְבָרַיְתָא דְּסִפְרֵי שָׁנִינוּ בָהּ בִּוְזֹאת הַבְּרָכָה, כְּמוֹ תַּלְמוּד שֶׁלָּנוּ:

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת – כָּל דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ מַפָּה צְבוּעָה תְּלוּיָה בּוֹ, צִבְעוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְּצִבְעוֹ שֶׁל זֶה, צֶבַע כָּל אֶחָד כְּעֵין אַבְנוֹ הַקְּבוּעָה בַּחֹשֶׁן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ כָּל אֶחָד מַכִּיר אֶת דִּגְלוֹ - לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ב׳:ב׳). וְכָתַב ר״א (אבן עזרא על במדבר ב׳:ב׳): סִימָנִים הָיוּ בְּכָל דֶּגֶל, וְקַדְמוֹנֵינוּ אָמְרוּ שֶׁהָיָה בְּדֶגֶל רְאוּבֵן צוּרַת אָדָם וּמְצֻיָּרִים עָלָיו דּוּדָאִים, וּבְדֶגֶל יְהוּדָה צוּרַת אַרְיֵה כִּי בּוֹ הִמְשִׁילוֹ יַעֲקֹב (בראשית מט ט), וּבְדֶגֶל אֶפְרַיִם צוּרַת שׁוֹר מִטַּעַם ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ״ (דברים לג יז), וּבְדֶגֶל דָּן צוּרַת נֶשֶׁר, עַד שֶׁיִּדְמוּ לַכְּרוּבִים שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא. וְהָיָה אֹהֶל מוֹעֵד בְּתוֹךְ הָאֶמְצַע, וּמַחֲנֵה הַלְוִיִּם סְבִיבָיו בְּתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁהוּזְכַּר בְּסֵפֶר יְצִירָה, וְהֵיכַל קֹדֶשׁ מְכֻוָּן בָּאֶמְצַע. וְהִנֵּה הַפֵּאוֹת תְּחִלָּתָן מִן הַמִּזְרָח כְּמַהֲלַךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְאַחֲרָיו הַדָּרוֹם וְאַחֲרָיו הַמַּעֲרָב וְאַחֲרָיו הַצָּפוֹן. וְשָׂמוּ דֶּגֶל יְהוּדָה בַּמִּזְרָח כִּי הוּא נוֹסֵעַ בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא הַנָּגִיד, כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה ה' ״יְהוּדָה יַעֲלֶה בַּתְּחִלָּה״ (שופטים א ב ושם כ יח), וּרְאוּבֵן בַּדָּרוֹם לִכְבוֹד הַבְּכוֹרָה. וְהִנֵּה שְׁנֵי הַדְּגָלִים הַסְּמוּכִים הָיוּ לְלֵאָה עִם בְּכוֹר שִׁפְחָתָהּ הַנּוֹלָד עַל בִּרְכֶּיהָ, וְדֶגֶל אֶחָד לִבְנֵי רָחֵל בַּמַּעֲרָב וְדֶגֶל בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת בַּצָּפוֹן אַחֲרוֹנִים. וְעוֹד רָאִיתִי בַּמִּדְרָשׁ (במדב״ר ב ט): וּכְשֵׁם שֶׁבָּרָא הקב״ה אַרְבַּע רוּחוֹת בָּעוֹלָם, כָּךְ סִבֵּב לְכִסְאוֹ אַרְבַּע חַיּוֹת, וּלְמַעְלָה מִכֻּלָּן כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וּכְנֶגְדָּן סִדֵּר הקב״ה הַדְּגָלִים לְמֹשֶׁה. אָמַר לוֹ: מִזְרָח שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵא אוֹר לָעוֹלָם - יְהֵא כְּנֶגְדּוֹ יְהוּדָה שֶׁהוּא בַּעַל מְלוּכָה, וְעָלָיו שֵׁבֶט יִשָּׂשכָר שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, וְעָלָיו מַטֵּה זְבוּלֻן שֶׁהוּא בַּעַל עֲשִׁירוּת, כְּמָה דִּכְתִיב "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" (בראשית מט יג), כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ" (דברים לג יט). יִסְעוּ בָּרִאשׁוֹנָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם" (מיכה ב יג). דָּרוֹם - טַלְלֵי בְּרָכָה וְגִשְׁמֵי בְּרָכָה יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ לָעוֹלָם, יְהֵא כְּנֶגְדּוֹ רְאוּבֵן שֶׁהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה, וְהַתְּשׁוּבָה מִדָּה טוֹבָה וְרַחֲמָיו שֶׁל הקב״ה בָּאִין לָעוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה. וְעָלָיו גָּד שֶׁהוּא בַּעַל גְּבוּרָה, רְאוּבֵן בִּתְשׁוּבָה וְגָד בִּגְבוּרָה וְשִׁמְעוֹן בָּאֶמְצַע לְכַפֵּר עָלָיו. וּשְׁנִיִּים יִסָּעוּ, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא שְׁנִיָּה לַתּוֹרָה. מַעֲרָב - אוֹצְרוֹת שֶׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד וְקֹר וָחֹם, וּכְנֶגְדָּן אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּבִנְיָמִין, וּשְׁכִינָה לְעוֹלָם בַּמַּעֲרָב בִּגְבוּל בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״ (דברים ל״ג י״ב). וּשְׁלִישִׁים יִסָּעוּ, נָאֶה לַתּוֹרָה וְלַתְּשׁוּבָה גְּבוּרָה כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּבֵּר אָדָם בַּתּוֹרָה וְיִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. צָפוֹן - מִשָּׁם הַחֹשֶׁךְ יוֹצֵא לָעוֹלָם, וּכְנֶגְדּוֹ שֵׁבֶט דָּן, לָמָּה שֶׁהוּא הֶחְשִׁיךְ הָעוֹלָם בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָשָׂה יָרָבְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן״ (מלכים א' י״ב כ״ט). וְעָלָיו שֵׁבֶט אָשֵׁר לְהָאִיר אֶת הַחֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ״ (דברים ל״ג כ״ד). וְעָלָיו שֵׁבֶט נַפְתָּלִי שֶׁהוּא בַּעַל בְּרָכָה. "לָאַחֲרוֹנָה יִסְעוּ", שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הוֹלֵךְ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים. וְעוֹד דּוֹרְשִׁים שָׁם כְּנֶגֶד אַרְבַּע מַחֲנוֹת הַמַּלְאָכִים וְכוּ' שָׁם בַּמִּדְרָשׁ, הָיָה הַכֹּל בְּחָכְמָה וְכָבוֹד וּגְדֻלָּה לְיִשְׂרָאֵל, וּלְכָךְ יַזְכִּיר הַכָּתוּב הַכֹּל בִּפְרָט:

כל השימושים הללו אינם מסבירים את משנתנו. שהרי מי יטיל שתן, גבר ואישה בזה אחר זה, לכלי כזה? ברם מתברר שלספל שימוש נוסף, ומן הסתם הכוונה היא לספל מטיפוס שונה. במדרש מתואר עושרו של זקן, מגדל זיתים מגוש חלב, האומר לשפחתו: "בואי ורחצי את רגלינו. מלאת ספל שמן ורחצה רגליהם, לקיים מה שנאמר: 'וטובל בשמן רגלו' " (ספרי, דברים שנה [עמ' 421]; בבלי, מנחות לד ע"א ומקבילות). הספל משמש כאן לטבילת הרגליים בשמן.⁹איש זה, מרוב עשירותו רחץ בשמן, ואילו שאר העם רחצו לכל היותר במים. העשיר ביקש לקיים את הפסוק הנאמר בברכת אשר: "וטובל בשמן רגלו" (דברים לג, כד). המעשה אירע בגוש חלב, שהייתה בנחלתו המקראית של אשר. יתר על כן, במדרש תנאי אחר מסופר על עונשם של בני אשדוד שטחוריהם נפגעו בגלל שביית ארון הקודש: "כיצד? היה אחד מהן יושב בטחור, ועכבר עולה מן הארץ ושומט את מעיו ונבלע בתהום, שנאמר: 'ותכבד יד ה' על האשדודים וישתרו להם טחורים'¹⁰בנוסח המסורה: "עפלים". (שמואל א ה, ט). דבר אחר, היה אחד מהן יושב על הארץ, ועכבר עולה מן הארץ ושומט בני מעיו ויורד לתהום. עשו להם ספלים, והיה אחד מהן יושב בתוך הספל, ועכבר עולה ואומר לספל: תן כבוד למי שבראך, והיה הספל נבקע מאליו ועכבר עולה ושומט את בני מעיו ויורד לתהום" (ספרי זוטא יא, ו [עמ' 269]). אם כן, הספל הוא מקום לעשיית צרכים, מן הסתם בבית השימוש הציבורי, וזהו המונח המתאר מושב רגיל, מעין אסלה של זמננו. בית השימוש הרומי שנהג אז מכוּנה "לטרינה", והייתה בו מערכת מים זורמים ומעליה ספסלי שיש ובהם חורים. המשתמשים ישבו על החור, והוא כנראה הספל (איור 36). אם כן, הספל הוא כנראה גם כינוי לכלי לעשיית צרכים. בבית השימוש (הלטרינה הרומית) הוא היה עשוי שיש (איורים 37 א-ב), ובבית, כלי פשוט יותר. בחברה הרומית היו גם בתי כיסא ניידים, שהיו מִתקנים מתוחכמים והיגייניים (איור 38). ייתכן שאלו היו מוכרים גם בארץ, אבל בדרך כלל מזכירים המקורות מתקני חרס פשוטים: "עביט של מי רגלים"¹¹בבלי, ברכות כה ע"ב; ביצה לו ע"א ומקורות בבליים נוספים. ראו בראנד, כלי חרס, עמ' שצז-שצט. או "גרף של רעי".¹²בראנד, שם, עמ' צח-צט. כלי זה היה ללא מכסה,¹³בבלי, שבת מז ע"א מזכיר את היעדר המכסה כבדרך אגב, וכך עולה מהסוגיה בברכות כה ע"ב. ונהגו לרוקנו במשך היום, ואפילו בשבת.¹⁴תוספתא, שבת ג, יב. המתקן מוזכר בסיפור מלבב על בתו של המן. כידוע, המן הוביל את מרדכי וקרא לפניו קריאות כבוד. כך מתאר זאת המדרש: "הלבישוֹ מלכות וקרא לפניו והכריז כעבד לפני אדוניו: 'ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!' והלך עמו בכל חוצות שושן, וכשקרב אצל ביתו עלתה בתו של המן וראתה אותם וחשבה שהרוכב הוא אביה וההולך ברגליו הוא מרדכי, לקחה גרף של רעי והשליכה בראש אביה, וכשהכירה שהוא אביה והרוכב הוא מרדכי, מיד הפילה עצמה מן העליה ותמת. לכך נאמר: 'והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש'. אבֵל על בתו, וחפוי ראש על מה שהשליכה עליו".¹⁵אגדת אסתר לפי אייזענשטיין, אוצר המדרשים א, פרשה ו, עמ' 56. אם כן, בית של איש אמיד כהמן מתואר כבית שאין בו שירותים מסודרים אלא כלי פתוח של חרס שאפשר לרוקנו לרחוב. במקבילה בתלמוד הבבלי נזכר כאן "עציצא דבית הכסא", כלי שאין לו מקבילה ארץ ישראלית (בבלי, מגילה טז ע"א).¹⁶באסתר רבה י, ה ובמדרשים אחרים על הפסוק הסיפור איננו, ואולי נכתב כולו על רקע בבלי.

מאשר שמנה לחמו. מַאֲכָל הַבָּא מֵחֶלְקוֹ שֶׁל אָשֵׁר יְהֵא שָׁמֵן, שֶׁיִּהְיוּ זֵיתִים מְרֻבִּים בְּחֶלְקוֹ וְהוּא מוֹשֵׁךְ שֶׁמֶן כְּמַעְיָן; וְכֵן בֵּרְכוֹ מֹשֶׁה וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִמְנָחוֹת (דף פ"ה) פַּעַם אַחַת הֻצְרְכוּ אַנְשֵׁי לוּדְקִיָּא לְשֶׁמֶן וְכוּ':