פרשנות מצטטת על דברים לג:כה

ומקצה אחיו. מִן הַפְּחוּתִים שֶׁבָּהֶם לִגְבוּרָה, שֶׁאֵין נִרְאִים גִּבּוֹרִים, שֶׁאִם יִרְאֶה אוֹתָם גִּבּוֹרִים יַעֲשֶׂה אוֹתָם אַנְשֵׁי מִלְחַמְתּוֹ, וְאֵלֶּה הֵם: רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, לֵוִי, יִשָּׂשכָר וּבִנְיָמִין – אוֹתָן שֶׁלֹּא כָּפַל מֹשֶׁה שְׁמוֹתָם כְּשֶׁבֵּרְכָן; אֲבָל שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים כָּפַל וְזֹאת לִיהוּדָה שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה; וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד; וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי, וּלְדָן אָמַר דָּן, וְכֵן לִזְבוּלוּן, וְכֵן לְאָשֵׁר; זֶהוּ לְשׁוֹן בְּ"רַ, שֶׁהִיא אַגָּדַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּתַלְמוּד בַּבְלִית שֶׁלָּנוּ (בבא קמא צ"ב) מָצִינוּ, שֶׁאוֹתָן שֶׁכָּפַל מֹשֶׁה שְׁמוֹתָן הֵם הַחַלָּשִׁים, וְאוֹתָן הֵבִיא לִפְנֵי פַרְעֹה, וִיהוּדָה שֶׁהֻכְפַּל שְׁמוֹ לֹא הֻכְפַּל מִשּׁוּם חַלָּשׁוּת, אֶלָּא טַעַם יֵשׁ בַּדָּבָר, כִּדְאִיתָא בְּבָ"קַ וּבְבָרַיְתָא דְּסִפְרֵי שָׁנִינוּ בָהּ בִּוְזֹאת הַבְּרָכָה, כְּמוֹ תַּלְמוּד שֶׁלָּנוּ:

ויאמר. וקודם שהתחיל הברכה המתחלת ברזל ונחשת מנעליך אמר זאת ההקדמה והתפלל על השבטים למען תחול ברכתו כי אמנם דברי הברכה בכל מקום מדברים עם המבורך כאמרו אמור להם. וכן כל דבריו מברזל ונחשת עד על במותימו תדרוך היו עם ישראל אבל דבריו הקודמים היו עם האל לבקש מלפניו על עמו:

כ״ז לפי המפרשים ז״ל. אבל עוד נראה שנכלל בזה גם מלשון בושש כמשמעו. וזהו כלל בלשון הקודש שמערבין שני שרשים בתיבה אחת בשני כונות. וכמ״ש בס׳ שמות א׳ י״א בתיבת שרי מסים. ובס׳ במדבר פ׳ חקת בתיבת ונירם. ובפ׳ בלק בתיבת שתם העין ובס׳ דברים ל״ג כ״ה בתיבת דבאך. ויחזקאל הנביא השתמש הרבה בזה הכלל כמו בס׳ יחזקאל ח׳ ט״ז והמה משתחויתם קדמה לשמש ואינו מתפרש דקדוק תיבת משתחויתם כ״א משני שרשים מלשון השתחואה ומלשון השחתה. וכן שם כ׳ מה הבמה אשר אתם הבאים שמה. תיבת הבאים אינו מתפרש אלא מלשון ביאה ומלשון הבאי וכת״י דאתין לאשתטאה תמן. ונמצא הה׳ שרשית מלשון הבאי. ודגשות הב׳ הוא מלשון ביאה. ועי׳ להלן ה׳ כ״ט בתיבת זה ינחמנו. ככה בפי׳ ולא יתבששו נכלל שתי כונות מלשון בושה כפשט תיבת ערומים דמשמעו בלי לבוש. וכמבואר בפרשה הסמוכה שאמר אדם כי עירום אנכי. וא״כ פי׳ ולא יתבששו. שלא הרגישו בושת במהלך ערום. אבל עוד יש כונה שניה במשמעות ערומים ומש״ה יש כאן דגש במ״ם אחר נח נסתר להראות על שני אופני ערום. וכיב״ז בס׳ שמות ט״ז י״ב והיינו כענין הכתוב בשמואל א׳ י״ט ויפול ערם כל היום ההוא שאין הכונה ערם מבלי לבוש ח״ו אלא התפשטות הגוף וצרכיו מעליו והי׳ דעו נשוא ודבוק עם דעת עליון: והנה כל הנביאים מי שרוצה להתדבק בשכינה נדרוש להפשיט מעליו לבושי הגוף היינו דעות אנושי ולהתדבק עצמו ודעותיו בשכינה. וא״כ לא בקל ובמהירות משיג מעלה העליונה זו. עד שמשתהה כמה שעות להתקרב לאט לאט. משא״כ אדם לפני החטא היה ערום מבלי חציצה מדעות אנושי וא״כ כשרצה להיות דבוק בשכינה לא בושש עד שהגיע לזה. אלא השיג תומ״י אהבת ה׳. וה״ז כמו משה רבינו שאמר בפני רבים עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ וכן אשה כשעולה ע״ד להזדווג עם אישה ולקרב דעותיה ואהבתה אליו הלא היא צריכה להתפשט מלבושיה העשוים להליכות העולם שלא באותו עסק ולעורר לויתה. משא״כ האשה ההיא היתה ערומה מבלי חציצה מדעת אנוש. וכשעלה ע״ד להיות דבוקה אליו לא בוששה עד שהגיעה לזה אלא השיגה תומ״י וכד דייקת תבין כי העדר הבושה אז היה מסיבת שלא התבוששו בהשגתם. וכאמור בשה״ש מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי. המשל בדביקה לשכינה כאהבה בין אנשים והנה כהיום נמשל אהבה זו להקב״ה כמשל אהבת איש לאשה שאינו בא אלא ע״י התעוררות לתאוה ע״כ חרפה היא לנשק אשתו בשוק. או להיפך שהאשה תישק לאישה בשוק. וכך מי שרוצה לדבק דעתו בשכינה נדרש להיות בצניעות בחדרו. וכמו שאמרו חז״ל (ברכות ל״ד ב׳) חציף עלי מאן דמצלי בביקתא. משא״כ אם יהיה נמשל אהבה זו כאהבת אח ואחות שאינו לחרפה לנשק את האח בשוק. באשר אינו בא ע״י התעוררות תאוה אלא בטבע ההולדה. כך ביקש המשורר שיהיה כ״כ רגיל ונקל להשיג אהבת ה׳ עד שלא יבוזו לו אם יתדבק בדעת עליון בשוק. והדברים עתיקים ומבוארים יותר בחיבורי רש״ת על ס׳ שה״ש. ועי׳ בספר במדבר י״א כ״ט:

ה"ג אמר לו וכי חולצין במנעל - ול"ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו שאין מנעל כתוב בכל התורה אלא נעלו כגון של נעלך (שמות ג) שלף איש נעלו (רות ד׳:ז׳) דמשמע בין סנדל בין מנעל דמנעל לשון חכמים ונעל לשון תורה והאי דאמר מנעל לכתחלה אסור לאו מקרא יליף אלא משום גזירה כדלקמן. והאי דכתיב באורייתא (דברים ל״ג:כ״ה) ברזל ונחשת מנעליך לשון מנעול ובריח הוא:

מִנְּזָרַיִךְ. שָׂרַיִךְ, וְהַמֵּ״ם יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ בַּתֵּיבָה, כְּמֵ״ם שֶׁל מִשְׁמַרְתְּךָ וְשֶׁל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְשֶׁל מִנְעָלֶיךָ, וּפְעָמִים שֶׁהִיא נוֹפֶלֶת מִמֶּנָּה, כְּמוֹ ״נְזִיר אֶחָיו״ (בראשית מט:כו), וְכֵן ״נְזִירֶיהָ שָׂרֶיהָ״ (איכה ד:ז).