פרשנות מצטטת על דברים לג:כט

ויקרא יעקב אל בניו. אמרו במדרש התחיל יעקב ברכתו ממקום שפסק יצחק אביו לברך אותו, שנאמר (בראשית כ״ח:א׳) ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. והתחיל משה (דברים ל״ג:א׳) וזאת הברכה, ממקום שפסק יעקב ברכותיו, והתחיל דוד ספר תהלים באשרי האיש ממקום שפסק משה ברכותיו (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. ועל זה אמר דוד (תהלים קיט) מזקנים אתבונן.

כוונת המזמור לשבח מעלת החכמה ושהיא תכלית שלימות האדם ושראוי להיות כל פעולותיו פונות אל זה התכלית הנכבד. ומלת אשרי היא מענין ותומכיה מאושר (משלי ג יח) אזן שמעה ותאשרני (איוב כט יא) והמלה נאמרת לעולם בלשון רבים אשרי אשריו אשריך ישראל (דברים לג כט) מפני שהיא אמורה על קבוץ הצלחות שאין דרך לאשרו להצלחת דבר אחד אלא א״כ אותו דבר כולל הצלחות רבות. ויחס בענין שלוש כתות כל אחת בלשון מיוחד בפני עצמו וכן ההתדבקות בהם ויחס לכל אחת מהם לשון מיוחד וכן באיכות הנהגותיהם והכתות הם רשעים וחטאים ולצים וההדבק בהם הוזכר בלשון הליכה ועמידה וישיבה והנהגותיהם הוזכרו בלשון עצה ודרך ומושב ורבותי׳ ע״ה שאלו וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד ואם לא עמד מהיכן ישב אלא מלמד שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב. נראה שההליכה אצלם היא הליכת הרגל בלא שום עכוב בעולם והעמידה היא עכבה מועטת כאדם ששוהה שם בעמידה והישיבה היא עכבה תמידית כאדם שיושב עמהם וחברתם תביא לעמוד בדרכם ולאחוז מדותיהם עד שבסוף ישב במושבם כמוהם.

וידוע כי מוכן היה מששת ימי בראשית להרוג המצרי ולכך הזכיר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וכבר יש לך התעוררות באותיות לכה, וכמוהו לפי דעתי (איוב א) איש היה בארץ עוץ איוב שמו, כי היה אפשר לומר ויהי איש בארץ עוץ איוב שמו, כמו (שמואל א א) ויהי איש אחד מן הרמתים, (רות א) ויהי בימי שפוט השופטים, (אסתר א) ויהי בימי אחשורוש, ומה שהזכיר פעם אחרת והיה האיש ההוא תם וישר, הויה אחר הויה, נראה כי איוב היה בשלישית, כי כן המדה פעמים שלש עם גבר, ומשם זכה לחיי עולם להיות נפשו צרורה בצרור החיים בסוף, אחרי שנתכפרו לו עונות ראשונים. ומה שהזכיר אחר המדבר פתרונו שנכלל בו לשון הנהגה מלשון (תהלים מז) ידבר עמים תחתינו, והכונה כי מתוך המרעה נתן לבו בענין הפרנסה מאיזה מקום מתפרנס הכל, ונכנס מענין לענין ומחכמה לחכמה עד שהגיע אל האלהים חורבה, כלומר הר האלהים שהוא חורבה, היא מדת הדין שהיא מדה שניה לחסד שמשם באה הפרנסה לעולם שנאמר (תהלים קלו) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ואמר הר האלהים שהוא אחד מן האבות, ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ה', והוא מלשון הורים. והזכיר לשון חורבה על מדת הדין מלשון (דברים לג) ואשר חרב גאותך, שבארו על דרך הקבלה כי גאותן של ישראל אשור החרב שהוא מדת הדין, ומזה דרשו רז"ל לא הר חורב שמו אלא הר סיני שמו, ולמה נקרא שמו חורב שמשם יצאה חורבה לעכו"ם, וכן תמצא באליהו (מלכים א יט) בענין עוגת רצפים שמצא מראשותיו בדרך המדבר, וכתיב (שם) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חורב. ורז"ל הבינו מלת אחר כלשון ההולך אחר חברו, ומזה דרשו כל מקום שהיה משה הולך במדבר היה המדבר בורח ונעשה ישוב. וכונתם בזה כי הקב"ה היה פותח לו שערי חכמה והיה רואה שעדיין לא הגיע למה שהיה דורש עד שבא אל הר האלהים והוא חורבה, כלומר מדת הדין והיא האש האוכלת הקרבנות שנאמר (ויקרא ט) ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו', כנגדה באדם הנפש והיא האוכלת שנאמר (שם ז) הנפש האוכלת, ועל כן נראה לו המלאך בלבת אש כענין הראוי למדת הדין, ומתוך הסנה, ועל כן נהפך המטה לנחש וידו מצורעת, והמים לדם, ועל כן הזכיר בסוף הפרשה (שמות ד) ויחר אף ה' במשה, וכתיב אחריו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה, ונרמז בו השם למפרע, בשכבר הודעתיך בפרשת הפלגה שהוא מורה על מדת הדין בכל מקום שהוא רשום למפרע וענין הפרשה מוכיח כן באשר הוא שם.