פרשנות מצטטת על דברים לד:ג

רש"י ד"ה עד הים האחרון, ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. דבר אחר, אל תקרי הים וכו'. מאוד קשה לי: מה הביא את רש"י לפרש את כל המונחים הגיאוגרפיים שבכאן - "את כל הארץ", "עד דן" (פסוק א), "ואת כל נפתלי", "ואת ארץ אפרים ומנשה", "ואת כל ארץ יהודה" (פסוק ב), "ואת הנגב" "ואת הככר" (פסוק ג), שלא בתור כאלה? (פ' וזאת־הברכה תשנ"א)

ארץ הרים ובקעת. שם בקעה לרש"פ הונח על שטח הארץ העמוק ונמוך משאר השטחים שסביביו, אע"פ שגם סביביו אינו הר וגבעה אפ"ה הוא בעצמו נמוך מכל סביביו ועמוק כמו בור, אלא כשהוא קטן במדת הקיפו נקרא בור, וכשהוא גדול בשטחו כמדת שדה ויותר יקרא בקעה (ברוך), והוא מענין בקיעה, שנראה כאלו נתבקעה שם הארץ, ונתהוה זה השטח העמוק כמו שיתהוה באמת לפעמים ע"י זיעת וחרדת הארץ שתתבקעה האדמה ונעשה שטח גדול מקום מדרון, ומצוי זה הענין יותר בהרים וגבעות, שלפי שעומדים יחידים ואין שטח סביב להם מחזיק אותם הם קלים להתבקע לחצאין, ויתהוה בין החצאים לפעמים שטח גדול נמוך המפסיק ביניהם, כענין שנאמר (זכריה י״ד:ד׳) ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד, והוא נקרא בהנחה ראשונה בקעה ע"ש הבקוע, וקראו הכתוב גיא ע"ש איכותו שהיה לו איכות הגיא, ולזה אמר (ראשית י"א) וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם, על הגיא הפשוט לא שייך לשון מציאה, שבכ"מ הרים יש גיא ועמק, אבל הבקעה אינה מצוי' בכ"מ וצריכה חפוש, ואחר שחפשו מצאוה ובחרו שם ישיבתם כדי לישב בטח שלא תמוט הארץ תחתם כמו שמצוי במקומות הגבוהים, וכה"א (מיכה א׳:ד׳) והעמקים יתבקעו, היינו שיתהוה מן העמק בקעה, ולהיות שהבקעה יותר נמוך מן העמק והגיא והשפלה אמר כאן ארץ הרים ובקעות, ואילו היה הבקעה עמק פשוט מה צורך לומר ובקעות, כי אחר שאמר הרים מחוייב ממילא שיש שם בקעות דהיינו שטחים נמוכים, שכל שטח שאצל הר נמוך בהכרח, אלא ודאי שהבקעה נמוכה ושפלה ביותר מן העמק הפשוט, והרי א"כ הוא דבר הבלתי מחוייב תמיד במציאות הרים, ומשבח את הארץ בשני מעלות, שיש בה הרים גם יש בקעות להחזיק מי מטר הסוחף מן ההרים שאינו הולך משם במהירות כמו שהוא בארץ מישור ששטף הגשם היורד עליו מן ההרים בלתי נשאר במקומו שום זמן אבל רץ משם והלאה למקום נהרות ונחלים; ומ"ש (לקמן ל"ד) את הנגב ואת הככר בקעת ירחו, אין מלת בקעת שב על הככר שאין הככר בקעה אך חסר מלת ואת ור"ל ואת בקעת ירחו וכמ"ש רש"י ותרגום יונתן, או שר"ל שהוא ככר בבחינת עצמו ובבחינת ירחו הוא בקעה:

48-49. עד שיכלה אחרון שבצוער. וכ"ה בבבלי פסחים נ"ב סע"א ונ"ג א'. ובירושלמי שהעתקנו לעיל: תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו. וברש"ס שם (קמ"ח רע"א): מיריחו שהיא עיר התמרים כדכתיב (דברים ל"ד, ג') בקעת ירחו עיר התמרים עד צער.

מתמר. מיריחו שהיא עיר התמרים וכן ת"י:

מתמר מי מריבת קדש נחלה. מיריחו עיר התמרים במקצוע המזרח ובא למערב למי מריבת קדש ובא והולך עד נחל מצרים השופך לים הגדול במקצוע דרומית מערבית:

והיה הטוב ההוא. מַה טּוֹבָה הֵטִיבוּ לוֹ? אָמְרוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְחַלְּקִין אֶת הָאָרֶץ, הָיָה דֻּשְׁנָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ ת"ק אַמָּה עַל ת"ק אַמָּה וְהִנִּיחוּהוּ מִלַּחֲלֹק, אָמְרוּ מִי שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֶלְקוֹ הוּא יִטְּלֶנּוּ, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נְתָנוּהוּ לִבְנֵי יִתְרוֹ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים" וְגוֹ' (שופטים א'):

בבעל תמר. במישר יריחו: