וַיֹּ֥אמֶר דָּנִיֵּ֖אל אֶל־הַמֶּלְצַ֑ר אֲשֶׁ֤ר מִנָּה֙ שַׂ֣ר הַסָּֽרִיסִ֔ים עַל־דָּנִיֵּ֣אל חֲנַנְיָ֔ה מִֽישָׁאֵ֖ל וַעֲזַרְיָֽה׃
ביאור יש"ר
אף חבב עמים, מלשון חוב, כמו וחיבתם את ראשי (דניאל א' י"א), וכן חבולתו חוב ישיב (יחזקאל י"ח ו'), וענין החוב הוא היות האדם מוכרח ע"פ הצדק והיושר לעשות דבר מה, בין לפעול הוא בעצמו, או לקבל הפעולה מזולתו, הן בדבר ממון או בגוף, והכבד ממנו הוא יוצא לאחר, וחיבתם את ראשי, על ידכם יהיה דין עלי והכרח שאתן את ראשי למלך, והנה חובב מבנין המרובע והוא יוצא, ושיעור הכתוב, אשדת הנזכר חובב והכריח על פי הצדק והדין את העמים, דהיינו כל קדושיו, תחת יד השם יתעלה, והוא ענין הברית שכרת ה' עם ישראל להיות להם למלך, שעל ידי נתינת התורה נתחייבו ישראל להיות לו לעם ולשמור מצותיו, וכמו שיזכור עוד:
אבן עזרא
די מנית יתהון - כמו: אשר מנה שר הסריסים. והנה יש שאלה, אין ספק כי דניאל הוא היה יותר נכבד וידענו שהוא לא השתחוה לצלם. למה לא הזכירוהו הכשדים למלך? ולפי דעתי: כי פחדו להזכירו אחר שידעו שהמלך הקריב לפניו ניחוחין כאשר יעשה לאלהיו. ויפת בן עלי אמר: כי היו אוהביו, על כן לא הזכירוהו. ואין צריך.
הכתב והקבלה
מן הוא. י"מ לשון הכנת מזון כמו וימן להם המלך, וי"מ שהוא לשון ארמי כמו מה הוא, ויותר יתכן דברי רנ"ו שהוא לשון חשיבות כמו ואחריתו יהיה מנון (משלי) לפני שמש ינון שמו (תהלים מ"ב) שהוא לרש"י חשיבות שררה, ומזה אשר מנה שר הסריסים (דניאל) ממנים על הכלים (דברי הימים א ט׳:כ״ט) שהוא מנוי פקידות גדולה ושררה, כי בראותם אותו לא ידעו לכנותו בשם, לפי שהיה דבר נכבד ועינו כעין הבדולח יורד משמים, לא עלה על לבם כלל שירד לאכילה, וע"ז אה"כ כי לא ידעו מה הוא, כלומר לא ידעו מה טבעו ולאיזה צורך ירד לכן קראו בתמהון לבב מן הוא (דאס איסט פראֶכטיג, פראכטפאָלל, העררליך) כלומר דבר חשוב הוא: