עָנֵ֨ה נְבֽוּכַדְנֶצַּ֜ר וְאָמַ֗ר בְּרִ֤יךְ אֱלָהֲהוֹן֙ דִּֽי־שַׁדְרַ֤ךְ מֵישַׁךְ֙ וַעֲבֵ֣ד נְג֔וֹ דִּֽי־שְׁלַ֤ח מַלְאֲכֵהּ֙ וְשֵׁיזִ֣ב לְעַבְד֔וֹהִי דִּ֥י הִתְרְחִ֖צוּ עֲל֑וֹהִי וּמִלַּ֤ת מַלְכָּא֙ שַׁנִּ֔יו וִיהַ֣בוּ גשמיהון [גֶשְׁמְה֗וֹן] דִּ֠י לָֽא־יִפְלְח֤וּן וְלָֽא־יִסְגְּדוּן֙ לְכָל־אֱלָ֔הּ לָהֵ֖ן לֵאלָֽהֲהֽוֹן׃
רש"י
כי חמת אדם תודך. כעסן של רשעים גורם שהבריות מודים להקדוש ברוך הוא כשהם מראין כעסם והקב"ה נפרע מהם הכל מקלסין לפניו ואף הם עצמם מקלסין לפניו כשרואין שאין כעסן כלום כמו שמצינו בנבוכדנצר כשהשליך חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש מה נאמר שם יהא שמיה דאלהא מברך וגו' וע"י כן שארית החמת תחגור תעכב ותחדול שאר הרשעים מעוכבים ונמנעים מלהראות גאותם וחמתם, תחגור ל' עכבה בלשון משנה פגימת הסכין כדי שתחגור בו הצפורן, ושמעתי משמו של רבי אלעזר הגאון בר' יצחק שהיה מביא המקרא הזה עדות לאותה משנה, ויש עוד לפתור חגירה זו כמשמעה לשון חגורה ופירושו לך נאה לחגור חימה ולעטות קנאה כי הכח והיכולת שלך ולשון שארית זה הוא מאחר שחמת אדם אינו כלום נשארו כל חגורות חימה לך:
אלשיך
ונבא אל הענין אמר כי רצה הקב"ה ידעו ישראל חסרונם על ידי העדר מילתם מה שאין כן למשה כי מהול היה והוא כי ע"י הקרבן אשר סגולתו לעלות ריח ניחחו ולהריק שפע מלמעלה גזר הקב"ה לד' רוחות העולם הם ד' בחינות עליונות המתייחסים לד' מחנות קדושה מזרח מערב צפון דרום שיהיו נושבות בהרקת שפע מהן לג"ע אשר שם שרשי כל נשמות ישראל אשר שם היו ולמה שעל ידי כן יתעוררו הנשמות ההן להריק על הארץ מהשרשים ההם אל הענפים אשר בגופי האנשים ע"י קרבנם. וז"א ומן הרוחות שבג"ע שהוא מן הנשמות הנקראות רוחות כד"א (במדבר ט״ז:כ״ב) אלהי הרוחות מאותן הרוחות שבג"ע שהם אותם שהיו שרשים אל רוחות כל בשר איש שבדור ההוא הלכו ונתפשטו אל העולם הזה שורש כל רוח אל כל איש שחלקו בו ולא מצאו הכנה כי היו ערלים ע"כ נדבקו אל משה שעשה הפסח שהוא כולל כולן ע"י הפסח ההוא שהוא מאיש כולל כל בחינות ישראל נתעוררו כלן להריק על הארץ ע"כ דבקו בו כענין הקדמה הד' שע"י הקרבן יושפע השפע והנה כל בחינת רוח ורוח היה תאב לידבק בחלקו בעצם וע"כ כל איש היה מריח מאותו הריח ונפשו תואבה לידבק בשורשה כי השפע שבא היה מכל שורש ושורש של כל נפש ונפש מהם אלא שהערלה שבגוף היתה מעכבת על כן היו עייפים כמתעלפים כהרה המריחה כי היתה כל נפש מהם מבקשת לצאת ע"כ אמרו למשה האכילנו מפסחך כי היו עייפים מן הריח אז אמר להם האלהים אם אין אתם נמולים אין אתם אוכלים כלו' כי הערלה היא המעכבת אז הכירו כי העדר המילה גורמת בלתי הדבק בשרשם הדבק בו יתברך ואז נתנו עצמן כו'. ובזה נמצא טעם אל אומ' זאת חוקת הפסח אחר העשות כל מצות הפסח שהיא הקושיא הא' שעליה חלק רשב"ח עליהם וגם השנית איך תלה ענין המילה בפסח ולא בקבלת האלהות לגמרי כי אין זה רק מה שהיה אחר צווי המילה שקדם אלא שעתה ראו בעיניהם ענין המילה כי כל השלמות תלוי בה כי אין קרבן פסח הממשיך שפע משורשה מועיל בלי מילה וזהו ג"כ מה שלא נאמר לאמר כי אין צווי מאתו ית' לאמר למשה מענין המילה רק מענין הנסיון שידע כי בלעדה אין שום דבקות ושלמות ועל אשר דקדק רשב"ח מאו' וילכו ויעשו כי מלת וילכו תראה מיותרת כי על כן פי' שהלכו מעצמן כמדובר עתה אמר שנתנו עצמם הפך דעתם בתחלה כי עתה הלכו מאשר היו סוברים ויעשו כו' וענין נתינת עצמם הוא כי עד כה לא רצו למול הרבה מהן פן יסתכנו מטורח הדרך אמר שעתה נתנו עצמן כלומר אחר שע"י זה אנו דבקים בו יתברך מצד הנפש לא נחשוב גופנו בערכה. וז"א נתנו עצמן כלומר גם שנסכן עצמנו וגויותינו במילה מליאות הדרך ניתן עצמנו על הדבר והוא כמאמר הכתוב באו' (דניאל ג׳:כ״ח) ויהבו גשמיהון כו' לומר כי נתנו גויותם לישרף באש לבל אבוד הנפש וה' הציל גם את עצמן: