פרשנות מצטטת על דניאל ג:לב

אתיא ותמהיא. דניאל סוף ג' בפרשה של הצלת חמו"ע מכבשן האש ועז"א די עבד עמי:

ונתן אליך אות או מופת ענין אות, סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר (במדבר ב ב): "איש על דגלו באותות", כי כשיבא הנביא ויאמר דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה כך, ייקרא אות, כענין שנאמר (ישעיה ז יד): "לכן יתן אדני הוא לכם אות", שהאל עימנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן (דברים לג ב): "אתה". והמופת ייאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", (יואל ג ג): "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש". והיא מלה מקוצרת מן "מופלאת", כמו (דברי הימים א יב לח): "שרית ישראל". וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שנאמר (יחזקאל כד כד): "והיה יחזקאל לכם למופת", ואמר (יחזקאל כד כז): "ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת", כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך (איכה א ט): "ותרד פלאים". וכן (דניאל ג לב): "אתיא ותמהיא... אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין", האותות והמופתים, כי הפלא והתימה ענין אחד. והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה (שמות ח יט): "למחר יהיה האות הזה", והיו שם מופתים, שיעשו בחידוש בלי שיקדימו להודיע בו. וכן (ישעיה לח כב): "מה אות כי אעלה בית ה'", שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", לדעת החידוש ההוא איך נתחדש אצלם. וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו (שמות ד יז): אות כאשר הודיע בו לבני ישראל, וקראו (שמות ד כא): מופת כאשר עשאו לפני פרעה לחידוש. וכן (ישעיה כ ג): "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש", כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה. אם כן, ונתן אליך אות או מופת פירושו, שיאמר "אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות, כי למחר יבא הארבה החסיל והגזם, או יתן להם מופת, שישליך לפניהם מטה ויהיה לתנין. ובספרי אמר: "אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה בשתי לשונות". אולי כונתם לומר, שאין חלוק בין שניהם ואין הפרש בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בענין לומר כל אות ואות שיתן אליך, מכל אותות שבעולם. והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצוה לעבוד עבודה זרה, על דרך הפשט נביא הע"ז הוא שיאמר "צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו בכך וכך", והוא שאמר בו הכתוב עוד (דברים יח כ): "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת", כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר. אבל העולה בזה מדברי רבותינו (סנהדרין צ א), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה', יאמר "השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו". והם ז"ל הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע"ז אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמרו "עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני כי כן הרצון לפני השם הנכבד", הוא חייב מיתה, וגם זה הוא כפשוטו של מקרא. והנה, צוה הכתוב, שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם, מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים, שהוא מעשה ממש, לא חיזיון ולא מראה, כי לה' הארץ, והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני, כי הוא פנים בפנים ציווה אותנו ללכת בדרך הזה, שלא נעבוד לזולתו כלל, וכבודו לאחר לא ניתן, וזה טעם (דברים יג ו): "אשר צוך ה' אלהיך". והנה, "דבר סרה על ה'", שלא ציווהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר.

אמרי שפר: אמרי נועם, מלשון שפיר בארמי, וכן אף נחלת שפרה עלי (תהלים י"ו ו') שענינו יפה. רלב"ג פירש על ברק בן אבינועם, ורש"י על עשרת אלפים איש מבני נפתלי שהלכו בזריזות במלחמת סיסרא ולבסוף שרו שירה. ורשב"ם פירש גבורים קלים כאילות, כדכתיב (ד"ה א' י"ב ח') גורי החיל אנשי צבא למלחמה עורכי צנה ורומח ופני אריה פניהם וכצבאי על ההרים (וכן משוה רגלי כאילות תהלים י"ח ל"ד) ובשובם מן המלחמה ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות של נצחון המלחמה. ודון יצחק ורמבמ"ן וראז' וגיז' פירשו שיצאו ממנו בעלי צחות המליצה, וקלער' מפרש אילה שלוחה, משולחת הולכת אנה ואנה אל כל אשר תחפוץ, והוא סימן החפשיות, ופירש הנותן אמרי שפר, מלשון שפר קדמי (דניאל ג' ל"ב) מדבר מה שטוב בעיניו בלא יראת אדם; וזה רחוק. והמתרגם האלכסנדרי תרגם אֵלָה שלוחה (arbor diffusa), ותרגם אמרי שפר פירות יפים; והלכו אחריו בושארט והערדער, וקראו אַמִירֵי לשון ענף. Wriemoet קורא אמְּרי בדגש המ"ם מלשון אִמַר בארמי שענינו שֶה ואומר שאולי נאמר ג"כ על קטני האילה; וגיז' דחה דבריו, כי כתוב הנותן לא הנותנת. ודעת Jac. Robertson בספרו Clavis Pentateuchi שנמשל נפתלי לאילה על אודות נחלתו שהיתה ארץ הרים, ועל מדת הקלות והחן שאולי היתה בו; ופירש הנותן אמרי שפר Fraebens materiam laetorum dictorum et carminum in laudes suas ואיננו רחוק שיהיה הפסוק הזה נאמר על נפתלי עצמו ועל תכונתו ומדותיו, כדרך שאמר על יוסף וימררוהו ורובו וישטמוהו וכו' שהכוונה על מה שאירע ליוסף עצמו; ואולי היה נפתלי בעל שמחה, שמח בחלקו ורץ כצבי כדרך עליזי לב, וטעם הנותן אמרי שפר, נותן תודה לאלהיו (וזה מתיישב יותר על מלת הנותן) ומלת שפר יהיה ענינה שמחת לבב; ולפי זה יש כאן גם ברכה, כי ברכו שכן יהיה תמיד שמח ומודה לאל; וזה נ"ל יותר קרוב בפירוש המקרא הסתום הזה, וקרובה לזה דעת אנקלוס.