פרשנות מצטטת על דניאל ה:א

ואודויי ושבוחי קמי שמי'. כ' הגאון רד"ל ז"ל אע"ג דליכא הלל בפורים. כוונת גאון ז"ל על ברכת שעשה נסים כמבואר בדבריו לעיל בדרשה דחנוכה סי' כ"ו דמחייבי' לאודויי ולשבוחי' כו' וכד מטא יומא כו' כגון חו"פ מחייבי לברך אשר עשה ניסים כו' וע"ל סוף שאילתא ב' שאף בסעודה דפורים הזכיר גאון ז"ל לשון משום אודויי הוא. עכ"ל. ולי נראה דודאי על האכילה קאי. והיינו שמחויב לומר על הניסים בבהמ"ז לשיטת רבינו שם דהטעם שאין חובה להזכיר בחנוכה משום דרשות הוא. ולא כתו' ור"ן ע' מש"כ אות י"ג וט"ז בס"ד. וא"כ בפורים מן הדין יש להזכיר עה"נ. והיינו שמצא הרש"ל בת"ש סי' מ"ח בשם הגאון ר"י פולק להחזיר אי שכח עה"נ בסעודת פורים ותמה המג"א סי' תרצ"ה סק"ט דנהי דחובה היא. מכ"מ לא עדיף מתפלה שאין מחזירין וכ"כ בשו"ת בשמים ראש סי' רל"ח אבל הגאון למד מדברי רבינו דעיקר הסעודה משום אודויי ושבחא קמי' שמיא. וכל חיוב הוא בברכה. והיינו עה"נ שבברהמ"ז וממילא למדנו שחייב לאכול פת וליחייב בבהמ"ז ולא כמג"א שם. [ואי כפי' הרד"ל ז"ל. לא הוי לרבינו למדכר למיכל ולמשתי בזה השאילתא שלא דיבר מענינו כלל. אלא בשאילתא הסמוכה. אלא דזהו עיקר אודויי ושבוחי] ובל"ז לשון סעודת פורים עשמעו פת דסעיד. וכל מה שאוכל בתוך הסעודה נגרר אחר הלחם כדכתיב בדניאל עבד לחם רב. אבל בלא לחם לאו סעודה היא. אלא טעימה ואכילה בעלמא. ועוד יש לפרש דברי רבינו אודויי ושבוחי על האכילה. היינו לומר שירים והודאות וכבר כ' האבודרהם לפרש הא דאי' בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי היינו שהיה שיר מיוסד על בתים. והי' בית א' מסיים ארור המן. ובית א' ברוך מרדכי. והוא נצרך לשוררו בדעתא צילותא הרי שעפ"י דינא דגמרא יש לשורר על האכילה וכמו זבחי תודה הוא בא לספר מעשיו ברנה. וכן התקינו חז"ל בפסח לומר הלל על הסעודה. וע' רא"ש פע"פ סי' ל' וכן התקינו חז"ל סעודת פורים ע"ז האופן:

אבא לקרביל אלפא גוברין חמרא שתי. הוא לשון הכתוב דניאל ה' א', בלשצר מלכא לקבל אלפא חמרא שתה, והמלה "גוברין" הוסיף המחבר וליתא גם בגמרא שם:

לחם. כל הסעודה קרוי ע״ש הלחם כמו וישב המלך אל הלחם (שמואל א כ כד) עבד לחם רב (דניאל ה):

את נשף חשקי. לילה שהייתי חושק בה לשמחה ולמשתה בס' יוסיפון מצינו שהיה שמח על שנצחו גדודיו את חיל פרס אותו לילה שם לי לחרדה שנא' (דניאל ה׳:א׳) בלשאצר מלכא עבד לחם רב וגו' אישתיו חמרא וגו' ביה בליליא קטיל וגו' ודריוש מדאה קביל מלכותא (שם ו):

אכלו לחם. עשו משתה (דניאל ה׳:א׳) בלשצר מלכא עבד לחם רב:

וְאַף כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד. וְאַף כְּשֶׁיָּבֹא בֵּלְשַׁצַּר בֶּן בְּנוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁיִּבְגֹּד בּוֹ יֵינוֹ, דְּ״לָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה״ (דניאל ה:א).

מלחם ולא כל לחם פרט לחזה ושוק - והאי לחם כל מאכל משמע דכתיב (דניאל ה׳:א׳) בלשצר מלכא עבד לחם רב הילכך איצטריך מיעוטא: