פרשנות מצטטת על דניאל ה:טז

לכבוד ולתפארת שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתנת פסים (בראשית לז ג), שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (רמב"ן על שמות כ״ה:ז׳), והלבישו כבן מלכי קדם. וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים (שמואל ב י״ג:י״ח), ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר וכתנת הפסים אשר עליה קרעה (שם שם יט): והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא לא), וכן כתוב וצניף מלוכה (ישעיה סב ג), וכך יקראם הכתוב פארי המגבעות (שמות ל״ט:כ״ח), וכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח), שהם פאר ושבח למכתירים בהם והאפוד והחשן לבוש מלכות, כענין שכתוב והמניכא די דהבא על צוארך (דניאל ה טז). והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב (תהלים קלב יח) יציץ נזרו. והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב (שם מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, וכתיב (דניאל ה טז) ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך. והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים, וכתיב (אסתר ח טו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והתכריך הוא המעיל שיעטף בו:
ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב (תהלים פט יח) כי תפארת עזמו אתה וכתיב (ישעיה סד י) בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל, ועוד נאמר (תהלים צו ו) עוז ותפארת במקדשו, וכן לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (ישעיה ס יג), שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא מקום בית המקדש, מכובד בכבוד השם. וכן ובישראל יתפאר (שם מד כג), שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו, וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כלם לכבוד ולתפארת (שמות כ״ח:מ׳), ואמר בקרבנות יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס ז). והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה (שמות כ״ח:ג׳), שיבינו מה שיעשו וכבר אמרו (יומא סט.) דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי:

וענתה: זו דרך ארץ, דברי ר' יאשיה ואחריו רוב המפרשים; והנה ר' יאשיה במכילתא מפרש מלת ענתה מל' וישכב אותה ויענה, וזה רחוק מאד; וראב"ע כתב: ופירוש וענתה על המשכב שהוא עת דודים, כי מלת עת בחסרון נו"ן כמו אמת, עכ"ל; וכן כתב רד"ק (שרש עון) ועונתה, עת הקבוע לתשמיש, כמו שאמרו רז"ל עונה של ת"ח מע"ש לע"ש וכו' ע"ש, וזה דבר שאין הדעת סובלתו, שהתורה תְכַנֶה ביאת אדם אל אשתו בשם עת קבוע, מלבד שאין בכל התורה שום לוח הקביעות לענין זה. ואשר אני אחזה לי הוא כי צדקו דברי ראב"ע שהמלה מלשון עת, ומלת עת חסרה נו"ן, וכן מצאנו שאומרים בל' ארמית כְעַן, כְעֶנֶת בנו"ן, וּכְעֶת בלא נו"ן; אמנם נ"ל כי מלת עת אין תחלת הוראתה על הזמן, אך תחלת הוראתה כהוראת השרש אשר ממנו לוקחה; והנה שרש ענה הונח תחלה על הדבור המתיחס לדבור זולתנו, ומורה ג"כ זמרת ב' כתות בני אדם שמזמרין אלו כנגד אלו, ומורה ג"כ עשיית בקשת זולתנו ומלוי שאלתו; ומן השרש הזה מלת יַעַן המורה על יחס המסובב בהצטרפות אל סבתו, גם מלת לְמַעַן המורה על יחס המעשה המורה על יחס המעשה בהצטרפות אל התכלית המבוקשת על ידו; וכן מלת כְעַן אין עיקר הוראתה על הזמן, אך היא מלה קושרת הנמשך מן המדובר עם הקודם, כטעם אם כן אפוא, כגון איתי גבר במלכותך וכו' וכו' כען דניאל יתקרי ופשרא יהחוה (דניאל ה' י"א-י"ב), וכן ואנא שמעת עליך די תכול פשרין למפשר וקטרין למשרא כען הן תכול כתבא למקרא (שם שם י"ו), וכן אתיעטו כל סרכי מלכותא וגו' כען מלכא תקים אסרא (שם ו' ח' ט'), וכן כען ידיע להוא למלכא די הן קריתא דך תתבנא (עזרא ד' י"ג), כען כל קבל די מלח היכלא מלחנא וגו' על דנא שלחנא והודענא למלכא (שם שם י"ד), וכן כען שימו טעם (שם שם כ"א); וכיוצא בזה מלת עתה, כגון אתה עתה ברוך ה' (ברא' כ"ו כ"ט), ועתה ארור אתה (שם ד' י"א), וזולתם רבים; וכן מלת וּכְעֶנֶת או וּכְעֶת (עזרא ד' י' י"א וי"ז, וז' י"ב) נ"ל הוראתה כמו כְעַן או וְעַתָה, והיתה שגורה בפי הארמיים בתחלת אגרותיהם, אחרי דרישת השלום והנה הזמן להיותו מן הציורים היותר מופשטים לא הונח שם עצמי אליו בבחינת מה שהוא בעצמו, אבל קראו שמו עֶנֶת, ענָה ועֵת, והכוונה על התנאים הראויים לכל דבר ודבר לפי מה שהוא, אשר בהתאמתם יכון הדבר ההוא לענין מה, כטעם עת לאהוב ועת לשנוא, ושאר עתים שבקהלת (ג'), וכן ושריך בעת יאכלו (שם י' י"ו) בתנאים הראויים, וכן והנה עתך עת דודים (יחזקאל י"ו ח'), היו בך התנאים הראויים (שדים נכונו ושערך צמח) למשכב דודים, וכן ודבר בעתו מה טוב (משלי ט"ו כ"ג); וכן מלת עונה בל"ח, ענינה התנאים הראויים בדבר המכשירים אותו לדבר מה, כגון המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת מעשרות (פיאה פ"ד מ"ח, חלה פ"ג מ"ד) פירש הרע"ב (במס' חלה) כל א' כמשפט המפורש בפרק קמא דמעשרות, עכ"ל; ובמעשרות (פ"א מ"ב) מפורש: מאימתי הפירות חייבות במעשרות, התאנים משיבחילו, הענבים והאבשים משיבאישו וכו' וכו'. ואח"כ הושאלה מלת עונה להורות על הזמן בכלל, כמו שהושאלה מלת עת, עיין בערוך, ערך ע"ן, ששי; ואחרי הדברים והאמת האלה אומר אני כי וענתה הוא התנאי הראוי לה במה שהיא אשה בעולת בעל, והתנאי הזה הוא התשמיש בלא ספק. והנה התורה הזהירה את האדון שלקח את אמתו לאשה, שאף אם יקח לו עוד אשה אחרת אינו רשאי לגרוע חקה של זו, ולא מפני שאביה עני עד שהוכרח למכרה לו לאמה, תהיה קלה בעיניו מהאחרת שאביה עשיר, אך ראוי לו שיזכור תמיד כי כשלקח הראשונה השתעבד לה בכל ממונו ובכל כחותיו, וקודם שיקח השניה צריך שיראה אם ממונו וכחותיו כדאי לשתי נשים, ואם לאו אין לו ליקח אשה שניה. וכל זה אמרה תורה במי שנשא את אמתו, וקל וחומר במי שנשא בת חורין, שהוא חייב בלא ספק בשארה כסותה ועונתה, לפי שיעור ממונו וכחותיו, והתורה לא נכנסה בפרטי הדברים שאין להם סוף, ורז"ל עשו כמו שעשו בכל שאר חלקי התורה, והגבילו השיעורים שאם יפחות הבעל מהשיעור המוגבל לו לפי מה שהוא אדם, תוכל אשתו לבא לצעוק חמס לפני ב"ד והם יחקרו אם פושע הוא או אנוס הוא; ואם פושע הוא יצוו עליו לתת לה חקה או ישלחנה מביתו. והנה חז"ל בחכמתם ובצדקתם ראו כי האשה איננה כלי, ולא נבראת לתועלת האיש ולהנאתו בלבד, אבל איש ואשתו שני שותפים, התחברו ברצונם לעזור איש את רעהו באהבה ואחוה, ולא לבד השגיחו שלא יהיה האיש גורע חק אשתו, אבל השגיחו גם על הפרטים היותר קלים, לבלתי יהיה האיש גורע הנאת אשתו, כגון אם אמר הוא בבגדו והיא בבגדה; ומה נכבד מאמרם בשכר שמשהין עצמן (נדה ל"א), והפך מזה מצד אחד דרכי הנבלים, שאינם מבקשים רק הנאת עצמם והם משוטטים תמיד לבקש זמה, ונשיהם נמאסות בעיניהם ויושבות עונות אלמנות חיות, והפך מזה מצד אחר דרכי המתחכמים, אשר האשה היא להם כשפחה לשרתם, וּכְסַם לשמירת בריאותם (לא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר וכו' וכו', הלכות דעות פרק ד'). אבל מי שתורתו היא תורת משה והמשנה והתלמוד, הוא אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו ועליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (יבמות ס"ב). ורשב"ם ואחרים פירשו עונתה מלשון מעון, כלומר בית דירא; וראז' וגיז' פירשו ג"כ מל' מעון ופירשו cohabitation והוא כנוי לתשמיש; ור' יונתן במכילתא אומר שארה כסותה, כסות שהיא נופלת לשארה, אם היתה ילדה לא יתן לה של זקנה, אם היתה זקנה לא יתן לה של ילדה, ושלא יתן לה של ימות החמה בימות הגשמים ולא של ימות גשמים בימות החמה, אלא נותן לה כל אחד ואחד בעונתה, ולרמב"ן דעת אחרת, ורחוקה היא מאד.

ויריצהו מן הבור. דרשו רז"ל מתוך צרה רוחה מתוך אפלה אורה מתוך נבולן של צדיקים נשיאות, שנאמר (משלי ל) אם נבלת בהתנשא, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שנתרוממו מתוך נבולן, שנאמר (דניאל ג) כפתו בסרבליהון פטישיהון וכרבלתהון ולבושיהון ורמיו לגוא אתון נורא יקידתא. וכתיב באדין מלכא הצלח לשדרך מישך ועבד נגו. דניאל הושלך לבור אריות ונצל ונתרומם, שנאמר (דניאל ו) ודניאל דנא הצלח במלכות דריוש. מרדכי כתיב ביה (אסתר ד) וילבש שק ואפר, ונתרומם שנאמר (אסתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וג'ו, אף כאן ביוסף ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו, וכתיב (קהלת ד) כי מבית הסורים יצא למלוך. וכן דרשו רז"ל בפסוק (שמות א) ועלה מן הארץ מתוך ירידה עליה.