פרשנות מצטטת על דניאל ז:ח

יהי רקיע עד רחמין דלא שלימין: עכשיו אחר שפירש כלל מעשה בראשית וכל הפרצופים חוזר לפרש פסוק יהי רקיע על קרום שמפסיק בטיבורו של ע"ק בין ע"ק לז"א ששם התחלת ז"א. וז"ש להבדיל בין הקדש כו' וכמ"ש בפרשת בראשית דף ל"ב ע"ב ויאמר אלקים יהי רקיע כו' א"ר יצחק אית קרומא במציעות מעוי דב"נ כו' ע"ש ושם דף ל"ג ע"א כתי' והבדילה הפרכת כו' עד באמצעיתא. והוא להפסיק בין מים עליונים דעתיקא קדישא עד הטיבור ששם אסתיים אדם כמ"ש למעלה וז"ש בתוך המים בין מים שלמעלה מטיבור בין מים שלמטה מטיבור שהן מים תחתונים לבר מגופא והכל כדי שיוכלו לקבל זו"נ ע"י מסך כמש"ל. ואמר אתפרש ואתדבק לא אתפרש ממש - ר"ל אעפ"י שנתפרש המסך בין ע"ק לז"א מ"מ דבוק הוא בו רק שאינו דבוק ממש כמו אבא ואמא למעלה מהקרום שלכן אבא ואמא נכללין בו ואינן נחשבין לפרצוף אחר כמ"ש בזוהר הרבה פעמים וכמ"ש למעלה (בפ"א כ"א ע"ב). וכנגד זה המסך הוא הפרכת במשכן בין הקדש ובין קדש הקדשים. וכן הוא בין ז"א לנוקבא קרום ושם עמידתה כנ"ל והוא המסך בין משכן לחצר אהל מועד ששם הוא נה"י. בסוד ארון וכפורת וכרובים נגד ג"ר ומנורה ושלחן ומזבח הפנימי נגד חג"ת וכיור וכנו ומזבח החיצון נגד נה"י ומשכן כלל כולם מלכות כמ"ש במ"א ובין כ"א מסך מפסיק. וכן באדם ראש בטן גויה ובין כ"א קרום שבין הראש והגוף ג"כ קרום של המוח כידוע ונכלל ג"ר בראש באדם וז"א בגויה ונוקבא בבטן שהן שמים ואויר וארץ כמ"ש בספר יצירה: והן ג"פ קדוש כמ"ש בזוהר ובר"מ שבין כ"א מסך וכ"א קדוש יותר מחבירו כמ"ש כאן בין הקדש ובין כו': ואמר פומא ממלל רברבן כו'. ר"ל דעת גנוז בפומא כמ"ש בפ' משפטים (דף קכ"ג ע"א) כנ"ל ובו גנוז ה"ח וע"י הקרום הזה מאיר בו ה"ח וז"ש פומא ממלל כו' #) שהוא פומא דעתיקא קדישא ששם אותיות רברבן וע"ש הכתוב (דניאל ז') פום ממלל רברבן וכידוע שכל הגאות הוא בע"ק ולכן אם תגביה כנשר כו' לדמות לע"ק משם כו': אנתיק ואתעטר בכתרין זעירין - הן ו"ק דז"א ה"ח בה' ספירות מחסד עד הוד וכללותן ביסוד כידוע בחמשה זינין מים - הם ה"ח שחסד הוא מים והן חמשה פעמים מים בפרשה זו. וכן הם ה"פ רקיע וה"פ אור וכמ"ש בפרשת תרומה (קס"ז א') ע"ש: ואמר דכתיב ונתן כו'. ר"ל ה"ח הן מוחין דז"א שנקראין חיי המלך ומביא חמשה דברים שנקראין חיים והן ה"ח שהן ה' בחינות של ח'ג'ת'נ'ה. מי"ם חיי"ם הוא חסד. אלקי"ם חיי"ם הוא גבורה. אר"ץ חיי"ם הוא ת"ת ששם התחלת הנוקב' וכמ"ש בת"ז ת"ה דף ט"ו ע"א וחמש זמנין אור אינון בעובדא דבראשית כו' מי מדד בשעלו מים ודא דרועא ימינא כו' עפר הארץ ודא גופא עד"א כו' ע"ש. בצרור החיי"ם הוא נצח ששם אתדבק דוד כמ"ש (תהלים י"ו) תודיעני ארח חיים כו' נעימות בימינך נצח. ועץ החיי"ם הוא הוד כמ"ש עץ החיים מהלך ת"ק שנה והוא עד הוד כידוע. ואמר י"ה יו"ד כו'. הוא שמות של ה"ח י"ה ב' שמות יו"ד ה"א ב' אה"יי א' חמשה כו' וט"ס יש כאן דוק. ואמר בין מים למים מים שלימין כו'. מפרש הפסוק בין מים למים שהוא בין מים דעתיקא קדישא ובין מים דז"א וז"ש רחמין שלימין כו': (כאן נחתך בכ"י קדשו ז"ל תיבה או שתים וכך מתחיל) פירש פסוק של בראשית כסדר שיום ראשון ע"ק ואבא ואמא (כאן נחתך עוד תיבה אחת) ודעת הן ג'. יום שני קרומא דעתיקא קדישא בין ע"ק לז"א שיתגלה זו"נ ששם יתגלה שמו כי בלתי זה היו נכללין בע"ק כמו אבא ואמא כנ"ל שלכן אבא ואמא במזלא אתכלילן ואינן נחשבין לפרצוף אחר הואיל והן למעלה מקרומא רק שירותא הוא מאבא כי ע"ק אין בו שירותא. והטעם כי רדל"א הוא נעלם מאד כידוע וע"ק נכלל בו כי בע"ק אין נגלה כי אם ראשו כמש"ל וראשו מלביש את רדל"א חג"ת שבו עד הקרום כידוע ולכן נכלל ברדל"א ואין בו שירותא אבל אבא ואמא מתחילין מחג"ת דעתיקא קדישא ששם נה"י דרדל"א לבר מגופא לכן אינן נכללין בו ומהן שירותא ולכן הוא הקרום ג"כ דעתיקא קדישא בשביל שיתגלה ז"א גילוי גמור שזה עיקר הכוונה גילוי שמו. וזה היה ביום שני. וביום השלישי נקוו המים אל היסוד דעתיקא קדישא שתתגלה ג"כ נוקבא ותראה היבשה כמש"ל. ואח"כ תדשא הארץ תיקוני ז"א דגלגלתא שלו ודיקנא: וביום ד' נתינת המוחין ברישא דז"א חו"ג שני המאורות: וביום ה' התפשטות גופא דז"א וכל תיקוני גופא ותיקוני נוקבא רישא וגופא. וביום ו' תוצא הארץ כו' עולם הבריאה. ואח"כ שנשלם הכסא נעשה האדם תיקוני נוקבא ונסירתה:

וכי יפתה איש מדבר על לבה, וכן תרגומו ארי ישדל, שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון הקדש. מהר ימהרנה לו לאשה, יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ב:ט״ו) ואיננו נכון, אבל ענין הפתוי הטיית רצון בשקר, פן יפתה לבבכם (דברים יא טז), ויפת בסתר לבי (איוב לא כז), אם נפתה לבי על אשה (שם לא ט). ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר פתי יאמין לכל דבר (משלי יד טו). והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר ונקרא מפתה:
ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:ט״ו) חלק הלשון למחלוקות, אמר כן ישדל, והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחר לעשות בו כרצונו, יהיה השתדלותו בדברים או במעשה, כי כן אמר בויאבק איש עמו (בראשית לב כה) וישתדל ויונתן בן עוזיאל תרגם ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל לח ד) ואשדלינך, ובתרגום מגלת רות איפה לקטת היום ואנה עשית (רות ב יט) ולאן אשתדלת למעבד, שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז (שם) דאישתדלית עימיה, כי תחבולת ענין אשר אדם מצדד לעשותו יקרא השתדלות, ואמרו במשנה (אבות ב ה) ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובגמרא (ברכות נח.) לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל, ובכתוב (דניאל ו טו) הוה משתדר להצלותה, משתדל ועושה תחבולות: ועל דעתי מזה הלשון הוא ומרד ואשתדור מתעביד בה (עזרא ד יט), מרד ותחבולה רבה, כי יחליפו האותיות האלה אף בלשון הקדש, מזלות (מלכים ב כ״ג:ה׳) ומזרות (איוב לח לב), נמלצו (תהלים קיט קג) ונמרצו (איוב ו כה), מפלשי עב (שם לז לט) מפרשי עב (שם לו כט) וכן בארמית ואלו (דניאל ז ח) וארו (שם ז ז), שרשרת (שמות כ״ח:י״ד) אמרו בה חכמים (מקואות פ"י מ"ה) שלשלת. ויש נוסחאות שכתוב בהם במשנה (אבות ב ה) השתדר להיות איש. ולכן אמר אונקלוס כי יפתה ארי ישדל, יסובב וישובב את הבתולה בענינים רבים עד שישכב עמה. ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים פעם בדברים פעם בממון פעם בשקר שיטעה אותה, פעם באמת שרצונו לישא אותה לו לאשה, לא ייחד לו לשון ועשאו השתדלות, אבל בפן יפתה לבבכם (דברים יא טז) אמר בו דלמא יטעו:
ומה שפירש הרב במהר ימהרנה לו שיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה (מכילתא כאן), אינו אמת שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים הוא אבל פירוש מהר השלוחים שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים. וכך אמרו מוהרי הדרי (ב"ב קמה.). ואונקלוס אמר בהרבו עלי מאד מוהר ומתן (בראשית לד יב) אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן, ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד, אבל המהר סבלונות כמו שפירשתי: ויתכן שהיה הלשון נגזר מן מהרה חושה (שמואל א כ׳:ל״ח), לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין, כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא ואחרי כן הוא בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה, כמו שהזכירו חכמים סעודת סבלונות (פסחים מט):
ופירוש מהר ימהרנה לו לאשה, שישלח לה סבלונות וצרכי חופה להיות לו לאשה, רמז שהם יכולים לעכב ואמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר שיקחנה לו, כי אין מצוה עליו שישאנה רק אם רצה, ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע. ואחרי כן אמר (שמות כ״ב:ט״ז) שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם כי פסלה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות לה מתן והם לא יתנו לה מהר וראוי הוא שיפרענו המפתה: ואמרו רבותינו (כתובות י) כי ענין המהר הזה הוא נקצב בענין האונס (דברים כב כט) כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוין בזה, אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה ששם נאמר ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו והטעם, כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות, בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה. וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה, על כרחו:
ועל דעת רבותינו (כתובות לט:) גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב כי איננו הגון שיקחנה על כרחם, ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע: והנה הדין הזה איננו רק בנערה כדין האונס, אבל שם פירש הכתוב כי ימצא איש נערה בתולה (דברים כב כח), וכאן לא הזכיר נערה, והטעם, כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (כתובות מ:), וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע שהמפתה הבוגרת שלא ישלם כלום כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב (במדבר ל יז) בנעוריה בית אביה ואמר כאן אם מאן ימאן אביה לתתה לו, לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קדושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו כל שבח נעורים לאביה (קידושין ג:), אבל באונס הוצרך לכתוב נערה להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא והטעם, כי בעמדה על דעתה תשמר מאונס: ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ב:ט״ו) מהר לשון קישור, וכן ירבו עצבותם אחר מהרו (תהלים טז ד), ואיננו נכון, אבל הוא כמו שביארתי מדברי רבותינו ז"ל ועל דעתי אחר מהרו, שהיו נמהרי לב לאל אחר ללכת אחריו במהירותם בלי השגחה ובלי דעת. ובדברי המדקדקים (הרד"ק בספר השרשים שרש אחר) שנתנו מהר לאל אחר, והטעם שנתנו לו זבח ומנחה:

מה נצטדק. לְשׁוֹן צֶדֶק, וְכֵן כָּל תֵּבָה שֶׁתְּחִלַּת יְסוֹדָהּ צָדִ"י וְהִיא בָּאָה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן מִתְפָּעֵל אוֹ נִתְפָּעֵל, נוֹתֵן טֵי"ת בִּמְקוֹם תָּי"ו, וְאֵינוֹ נוֹתְנָהּ לִפְנֵי אוֹת רִאשׁוֹנָה שֶׁל יְסוֹד הַתֵּבָה אֶלָּא בְאֶמְצַע אוֹתִיּוֹת הָעִקָּר, כְּגוֹן נִצְטַדָּק מִגִּזְרַת צדק, וְיִצְטַבַּע מִגִּזְרַת צבע, וַיִּצְטַיָּרוּ מִגִּזְרַת וְצִיר אֱמוּנִים, הִצְטַיַּדְנוּ מִגִּזְרַת צֵדָה לַדֶּרֶךְ. וְתֵבָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ סָמֶ"ךְ אוֹ שִׁי"ן, כְּשֶׁהִיא מִתְפָּעֶלֶת, הַתָּי"ו מַפְרֶדֶת אֶת אוֹתִיּוֹת הָעִקָּר, כְּגוֹן וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת י"ב), מִגִּזְרַת סבל; מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא (דניאל ז'), וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו') מִגִּזְרַת שמר; וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל (ישעיהו נ"ט), מִגִּזְרַת מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל (איוב י"ב), מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי (שמות ט"ו), מִגִּזְרַת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה (ירמיהו י"ח):

עודך מסתולל בעמי. כְּתַרְגּוּמוֹ, כְּבִישַׁת בֵּהּ בְּעַמִּי, וְהוּא מִגִּזְרַת מְסִלָּה, דִּמְתַרְגְּמִינָן אֹרַח כְּבִישָׁא, וּבְלַעַז קלקי"ר; וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי בְּסוֹף וַיְהִי מִקֵּץ, כָּל תֵּבָה שֶׁתְּחִלַּת יְסוֹדָהּ סמ"ך וְהִיא בָּאָה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן מִתְפַּעֵל, נוֹתֵן הַתָּי"ו שֶׁל שִׁמּוּשׁ בְּאֶמְצַע אוֹתִיּוֹת שֶׁל עִקָּר, כְּגוֹן זוֹ, וּכְגוֹן "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב" (קה' י"ב), מִגִּזְרַת סבל, "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ" (במדבר ט"ז), מִגִּזְרַת נָגִיד וְשָׂר, "מִשְׂתַּכֵּל הֲוֵית" (דניאל ז'):