פרשנות מצטטת על דניאל ז:יט

וכל צבאם. א"ר יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונם נבראו ^בבקומתן פירושו שמיד היו ראויים לתעודתן כמו עץ פרי היה ראוי לטעון פרי מיד, ובצביונם הוא ענין יופי והדור, מלשון צבי ותפארה, כמו לעטרת צבי (ישעיהו כ״ח:ה׳), וע' באות הבא. ולדעתן – ששאלן אם רצונם להברא, וע"ע באות הסמוך. , שנא' ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרא צבאם אלא צביונם ^גיתכן דמדייק משום דלפי חקי הלשון הי' צ"ל וכל צבאותיהם, ולשון צבאם משמע שצבא אחד לשמים ולארץ ובאמת הלא שונים הן, ולכן דריש ע"ד אסמכתא וכל צביונם. והנה לא נתבאר מאין דריש מכאן עוד קומתן ולדעתן, ואפשר לומר דבענין צביונם כלול הכל, דאחרי דבאור מלת צביונם הוא מלשון צבי ופאר כמש"כ, ואם לא היו בקומתן אין בהם הדור, וכן כלול במלת צבאם – רצונם, כי שרש צבא בארמית ענינו רצון והסכם כמבואר כ"פ בס' דניאל (ד' – ז') הוה צבא, אדין צבית ליצבא, ועוד. –
ומה שכתבנו דדריש צבאם מלשון צבי ותפארה, נראה להביא ראי' לזה ולפרש עם זה הלשון מראות הצבאות [ס"פ ויקהל] שענינו המראות שהיו הנשים מקשטות ומפארות עצמן בהם. ועיי"ש ברש"י שפי' צבאות מלשון צבא וקיבוץ, ואינו פי' מרווח, ולפי מש"כ יתבאר היטב. .
(ר"ה י"א א')

דוק בככי ותשכח בניגרי - אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך שיחזק כחך דוק כמו אכלה מדקה (דניאל ז׳:י״ט) לשון כוסס:

טופרה די נחש. דניאל ז' י"ט אצל חיה רביעית:

וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ. הָאֶחָד שֶׁבַּזּוּג מְבַקֵּשׁ לִמְצֹא עֲלִילוֹת לְאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא בַּת זוּגוֹ, שֶׁהוּא זֶרַע אֱלֹהִים. מָה הוּא תּוֹעֵבָה שֶׁמְּבַזֶּה אוֹתָהּ? וְזֶהוּ לְשׁוֹן תַּרְגּוּם שֶׁל יוֹנָתָן, אֶלָּא שֶׁיּוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ כִּי אִם זֶרַע אֱלֹהִים״. וְהַפֵּרוּשׁ נָכוֹן, אִם לֹא שֶׁ״הָאֶחָד״ נָקוּד בְּטַעַם זָקֵף. נוֹתֵק טַעַם הַזָּקֵף אֶת תֵּבַת ״מְבַקֵּשׁ״ מִלְּהִתְחַבֵּר עִם ״וּמָה הָאֶחָד״, וְסָמְכוֹ אֵצֶל ״זֶרַע אֱלֹהִים״. וְיֵשׁ פִּתְרוֹן עַל פִּי הָאַגָּדָה, שֶׁנִּתְקַבְּצוּ נוֹשְׂאֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶל הַנָּבִיא, אָמְרוּ לוֹ: ״וְלֹא אַבְרָהָם עָשָׂה כֵן, שֶׁנָּשָׂא הָגָר עַל אִשְׁתּוֹ״? וְאָמַר לָהֶם: ״וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ״ – לֹא דַעְתּוֹ כְּדַעְתְּכֶם, לֹא נָתַן בָּהּ עֵינָיו, דַּעַת אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: ״וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ״ – מָה הָיְתָה דַּעְתּוֹ? אָמַר לָהֶם: ״לִהְיוֹת לוֹ זֶרַע אֱלֹהִים״. וְתַרְגּוּם שֶׁל יוֹנָתָן הֻכְשַׁר בְּעֵינַי, שֶׁלֹּא מָצִינוּ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה ׳שְׁאָר׳ מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן ׳אַחֵר׳, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאָדָם יָכוֹל לְפָרְשׁוֹ בִּלְשׁוֹן שִׁירַיִם, כְּמוֹ (דניאל ז:ז) ״אָכְלָה וּמַדְּקָה, וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה״, וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה: ״וּשְׁאָר חַיָּבֵי מִיתוֹת״ – חוּץ מֵאוֹתָן שֶׁפֵּרַשׁ. אֲבָל לְשׁוֹן שֶׁ׳אַחֵר׳ מְשַׁמֵּשׁ, אֵין ׳שְׁאָר׳ מְשַׁמֵּשׁ.