פרשנות מצטטת על דניאל ח:יא

ואתה הרם את מטך לשון הסרה וסלוק, כמו וממנו הורם התמיד הרימו מכשול מדרך עמי, והרים העטרה. כלומר הסר את מטך, ובנטיית ידך גרידא תבקע את הים. וכן הוא אומר ויט משה את ידו על הים.

וְטַעַם וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי גַּם כֵּן שֶׁרָאָה אֶת אַרְצָם, כִּי עִם עֲמָלֵק הָיָה יוֹשֵׁב (שמואל א טו ו). וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר לָהֶם בְּדֶרֶךְ עֵצָה: אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ, כְּלוֹמַר שִׂים מוֹשָׁבְךָ בְּמָקוֹם אֵיתָן וּבַסֶּלַע קִנֶּךָ, שֶׁתָּסוּר וְתֵרֵד מִתּוֹךְ עֲמָלֵק פֶּן תִּסָּפֶה עִמּוֹ, וְתָשִׂים בְּסֶלַע אֵיתָן מוֹשָׁבְךָ עִם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה״ וְגוֹ' (שופטים א טז). וְאָמַר: כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן, כְּלוֹמַר וְאַל תִּפְחַד בְּבוֹאֲךָ בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי אִם תִּהְיֶה לְבָעֵר עִמָּהֶם, כִּי כַּאֲשֶׁר יַגְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל יְבַעֲרוּ אֶת הָאָרֶץ מִיּוֹשֵׁב, עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ - לֹא יִשְׁבֶּה אוֹתְךָ לְעוֹלָם, כִּי תִּגָּאֵל מִיָּדוֹ עִם יִשְׂרָאֵל. וְאִם תִּהְיֶה עִם עֲמָלֵק תְּהִי אַחֲרִיתְךָ עֲדֵי אוֹבֵד עִמָּהֶם. וְכֵן ״עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח״ (תהלים עט ה), ״עַד מֶה כְּבוֹדִי לִכְלִמָּה״ (שם ד ג), כְּמוֹ ״עַד מָתַי״, אוֹ שֶׁיָּבֹאוּ לְגֹדֶל דָּבָר כְּגוֹן ״מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ״ (יחזקאל טז ל), ״מָה אִמְּךָ לְבִיָּא״ (שם יט ב), כְּלוֹמַר עַד מָה יַעֲלֶה וְיִגְדַּל הַשְּׁבִי אֲשֶׁר אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ - אֵינֶנּוּ נֶחְשָׁב לְךָ כְּלוּם, כִּי לֹא תֹאבַד כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ אוֹבֵד בַּעֲמָלֵק. וְלָכֵן נָשָׂא מְשָׁלוֹ עַל אַשּׁוּר שֶׁיָּבֹא עֵת אַרְצוֹ גַּם הוּא, וְאֵין מִי שֶׁיִּנָּצֵל מִיּוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא עַל כָּל הָעַמִּים, שֶׁיָּבֹאוּ צִים מִיַּד כִּתִּים וְהֵם הָרוֹמִיִּים, וְעִנּוּ אֶת אַשּׁוּר הַנִּזְכָּר וְעִנּוּ עֵבֶר שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, לוֹמַר שֶׁיְּעַנּוּ הַמַּגְלִים וְהַגּוֹלִים, וְגַם הוּא עַם כִּתִּים עֲדֵי אוֹבֵד בַּסּוֹף:
וְהִנֵּה הִשְׁלִים דְּבָרָיו בְּאָבְדַן כִּתִּים כִּי הֵם הַחַיָּה הָרְבִיעִית שֶׁתִּכָּרֵת בְּיַד הַמָּשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא" (דניאל ז':י"א), כִּי "עֲדֵי אוֹבֵד" – הִכָּרֵת זַרְעָם לְגַמְרֵי. וְזֶה דָּבָר מְפֻרְסָם מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ כִּי הַחַיָּה הָרְבִיעִית שֶׁרָאָה דָּנִיֵּאל הִיא רוֹמִי אֲשֶׁר הִגְלַתְנוּ וְהִיא אֲשֶׁר תֹּאבַד בְּיַד הַמָּשִׁיחַ. וְאַל תִּשְׁתּוֹמֵם בָּזֶה מִפְּנֵי שֶׁהַמַּלְכוּת הַשְּׁלִישִׁית הִיא יָוָן, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ שָׁם בְּדָנִיֵּאל (דניאל ח':כ"א), וְכִתִּים הוּא מִזֶּרַע יָוָן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים" (בראשית י':ד'), כִּי זֶה אֱמֶת הוּא וְרַבּוֹתֵינוּ מוֹדִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (בבלי מגילה ו':): אִיטַלְיָא שֶׁל יָוָן זֶה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי, וְהוּא יָדוּעַ כִּי שֵׁם הָאָרֶץ אֲשֶׁר רוֹמִי מִכְּלָלָהּ תִּקָּרֵא בְּסִפְרֵיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם: אִיטַלְיָא. אֲבָל הָעִנְיָן הוּא הוּא כְּמוֹ בִּכְנַעַן כִּי הַיְבוּסִי וְהָאֱמוֹרִי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהַחִוִּי הֵם בָּנָיו, וְהֵם וַאֲבִיהֶם יֵחָשְׁבוּ כָּל אֶחָד לְגוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ" (דברים ז':א'). וְהָיָה כֵן בַּעֲבוּר כִּי כָל מֵאֶחָד מֵאֵלֶּה הַבָּנִים הָיָה לְגוֹי עָצוּם, וְנִקְרְאוּ הַגּוֹיִם הָהֵם בְּשֵׁם אֲבִיהֶם, וּשְׁאָר בְּנֵי כְּנַעַן אֲשֶׁר לֹא גָּבְרוּ כַּאֲחֵיהֶם נִתְיַחֲסוּ אֵלָיו. וְכֵן אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּתְיַחֵס לָאָב, וּפְלִשְׁתִּים וְכַפְתּוֹרִים בָּנָיו לְעַמִּים אֲחֵרִים. וְכֵן בַּמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּזְכָּרוֹת בְּפָרָשַׁת פִּנְחָס: "לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי" (במדבר כ"ו:כ"ט), וְכֵן רַבִּים. אַף כָּאן בְּנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ נִתְיַחֲסוּ לְיָוָן, וְהֵם מַלְכוּת שְׁלִישִׁית, וְכִתִּים הָיָה לְגוֹי עָצוּם וְיֵחָשֵׁב מַלְכוּת רְבִיעִית, וְהִיא שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתָהּ עַד הַמָּשִׁיחַ וְתֹאבַד בְּיָדוֹ.
וְר' אַבְרָהָם נִשְׁתַּבֵּשׁ בָּזֶה וְהִכְנִיס בָּהֶן מַלְכוּת יִשְׁמָעֵאל כִּי נָפַל פַּחְדָּם עָלָיו, וְטָעַן אֵיךְ לֹא תִּמָּנֶה מַלְכוּת גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה כָּמוֹהָ. וְזוֹ הַטַּעֲנָה מֵחֶסְרוֹן דַּעַת, כִּי הָאַרְבַּע מַלְכֻיוֹת שֶׁרָאָה דָּנִיֵּאל כֻּלָּן עוֹמְדוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, כָּל אַחַת גּוֹבֶרֶת עַל הַקּוֹדֶמֶת וְתוֹפֶשֶׂת הַמַּלְכוּת מִמֶּנָּה, וְכָל אַחַת מַמְשֶׁכֶת בְּיִשְׂרָאֵל שִׁעְבּוּד וְגָלוּת בִּימֵי מַלְכוּתָהּ. וּלְכָךְ הֶרְאָה דָּנִיֵּאל בַּחֲלוֹמוֹ כִּי יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנוּ הַכַּשְׂדִּים, וְאַחֲרֵי כֵּן יִתְפְּסוּ הַפַּרְסִיִּים הַמַּלְכוּת וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנוּ, וְאַחֲרֵיהֶם בִּמְקוֹמָם הַיְּוָנִים, וְאַחַר כֵּן יִגְבְּרוּ הָרוֹמִיִּים וְתָפְסוּ הַמַּלְכוּת וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנוּ עַד עֵת קֵץ, כִּי לֹא תִּפָּסֵק מַלְכוּתָם רַק בְּיַד הַגּוֹאֵל. וְהִנֵּה גָּלוּתֵנוּ כִּימֵי אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת אֲבָל אִם יִהְיוּ בָּעוֹלָם מַלְכֻיוֹת אֲחֵרוֹת בִּימֵי אַרְבַּע אֵלֶּה לֹא יִמְנֶה אוֹתָן הַכָּתוּב, וְלֹא רָאָה אוֹתָם דָּנִיֵּאל, וְאֵין לוֹ צֹרֶךְ כְּלָל בִּרְאִיָּתָם לִידִיעַת הַגְּאֻלָּה. וְהִנֵּה בִּימֵי פָּרַס וְיָוָן וְגַם הַיּוֹם יֵשׁ מַלְכוּיוֹת גְּדוֹלוֹת מִלְּבַד רוֹמִי וְיִשְׁמָעֵאל, כְּאַנְשֵׁי הוֹדוּ וְכוּשׁ וּבָא גָּאדַר וְרוּמַנָא וְהַתְּתָר וְזוּלָתָם, וְאַחֲרֵי כֵן יַחְשֹׁב מַלְכוּיוֹת רַבּוֹת. וְיָדוּעַ כִּי רוֹמִי הִגְלַתְנוּ בִּימֵי אַסְפַּסְיָנוֹס וְטִיטוּס, לֹא יִשְׁמְעֵאלִים, וְלָכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָנוּ, גַּם בְּיִשְׁמָעֵאל גַּם מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, בְּגָלוּת רוֹמִי אֲנַחְנוּ עַד שֶׁתֹּאבַד זִכְרָהּ וְנִגָּאֵל מִמֶּנָּה. וּמִי יוֹדֵעַ וְאוּלַי תֹּאבַד עוֹד מַלְכוּת יִשְׁמָעֵאל קֹדֶם הַמָּשִׁיחַ.
אֲבָל הַחַיָּה הָרְבִיעִית הִיא אֲשֶׁר הִגְלַתְנוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בָּהּ: "וְקַרְנָא דִכֵּן עָבְדָה קְרָב עִם קַדִּישִׁין וְיָכְלָה לְהוֹן" (דניאל ז':כ"א). וְתַמְשִׁיךְ בָּנוּ גָּלוּת עַד הַמָּשִׁיחַ, דִּכְתִיב: "עַד אֲתָא עַתִּיק יוֹמַיָּא וְדִינָא יְהִב לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין וְזִמְנָא מְטָה וּמַלְכוּתָא הֶחֱסִנוּ קַדִּישִׁין" (דניאל ז':כ"ב). וְכָל מֵבִין בְּמַרְאוֹת דָּנִיֵּאל יִמְצָא זֶה מְפֹרָשׁ שָׁם, כִּי בַּמַּרְאָה הַשֵּׁנִית רָאָה הָאַיִל הַמְּנַגֵּחַ, וְנִתְפָּרֵשׁ לוֹ כִּי הוּא מַלְכוּת פָּרַס, וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר הוּא מֶלֶךְ יָוָן, וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן אָלֶכְּסַנְדְּרוֹס הַגּוֹבֵר עַל פָּרַס. וּכְעָצְמוֹ תִּשָּׁבֵר מַלְכוּתוֹ וְתַעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ – הֵם אַרְבָּעָה שָׁלִישָׁיו הַמּוֹלְכִים תַּחְתָּיו בְּמוֹתוֹ. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב: "וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה וַתִּגְדַּל יֶתֶר אֶל הַנֶּגֶב וְאֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַצֶּבִי" (דניאל ח':ט'), וְאָמַר בָּהּ: "וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל וּמִמֶּנּוּ הוּרַם הַתָּמִיד" (דניאל ח':י"א). וְהִנֵּה זֶה דָּבָר בָּרוּר לְמַלְכוּת רוֹמָא הַיּוֹצֵא מִיָּוָן, שֶׁהוּא אֶחָד מִבָּנָיו, וְהוּא הַמֵּסִיר הַתָּמִיד. וְלָכֵן נִרְאוּ לוֹ שְׁנֵיהֶם בְּהֵמָה אַחַת, וְהוּא הַצָּפִיר הַשָּׂעִיר שֶׁאַחַת מִקַּרְנוֹתָיו גָּדְלָה וְהֵסִירָה הַתָּמִיד. וְשָׁם עוֹד רְאָיוֹת בָּזֶה. וְקַבָּלַת רַבּוֹתֵינוּ אֱמֶת הִיא, אֵינָהּ צְרִיכָה חִזּוּק.

ואחרי ההסתכלות הראוי ראיתי בזה ענין נפלא. כי הבנין שלא נזכר שם פועלו מהנוסף(?) יבא על שני תמונות – לפעמים הה"א בקמץ, ולפעמים בשורק. והמדקדקים לא שמו לב להבדיל ביניהם. ומצאנו זה בעבר מן השלמים כפי דברי הבחור (מ"ב עיקר ג) כמו "הָכְרת מנחה ונסך" (יואל א, ט), "והֻשלך מכון מקדשו" (דניאל ח, יא). אבל בנחי פ"י ונחי העין בא הה"א עם וי"ו שרוקה – "ויוסף הוּרד מצרימה". והמקור תמיד בקמץ חטף(?) וכן העתיד. עכ"ד. וכן בחסרי מן יבא בשורק כמ"ש (עיקר ד ס"ה). וכן בכפולים כמש"ש (עיקר יב ס"ד וס' ?) עכ"ד. ובנחי פ"א נין(?) מצאנו "הָנְתְּקוּ מן העיר" (שופטים כ, לא) שבא בקמץ ע"ד השלמים. ובכפולים מצאנו המקור בקמץ – "כל ימי הֳשַׁמָּה". אמנם על מה בא העבר בשני תמונות לא נתנו שום טעם, לבד זאת מצאנו במגילה (דף יג.) "אשר הָגלה מירושלים" אמר רבא שגלה מעצמו. ופירשו התוס' מדלא כתיב "אשר הוגלה"; רוצה לומר, "הֻגלה" בשורק. מבואר שהם הבדילו בזאת, שהתמונה בשורק הה"א מורה על פעולת פועל, ובקמץ הה"א (הָגלה) מורה שגלה מעצמו. והנה העבר בשלמים שבאו בקמץ הם אלה: הָטְבְּעוּ (ירמיהו לח, כב) (משלי ח, כה) (איוב לח, ו); בושו וְהָכְלְמוּ (ירמיהו יד, ג), ולא הָכְלַמְנוּ (ש"א כה, טו); הָכְרַת מנחה ונסך (יואל א, ט); וְהָפְדֵּה (שמות, כא) (ויקרא יט, כ); הָשְׁלְמָה לך (איוב ה, כג); אשר הָמְלַךְ (דניאל ט, א); 'זאת העיר הפקד' (ירמיה ו, ו עי"ש), אשר הָפְקַד אתו (פה); הָשְׁבָּרְתִּי (ירמיהו ח, כא); הָנְחַלְתִּי לי ירחי שוא (איוב ז, ג); הָשְׁלַכְתָּ מקברך (ישעיה יד, יט), הָשְׁלַכְתִּי מרחם (תהלות כב, יא) ובשורק: וְהֻשְׁלַךְ מכון מקדשו (דניאל ח, יא); לא הֻמְלַחַתְּ (יחזקאל טז, ד); וְהֻשְׁכַּב בתוך ערלים (שם לב, לב). והמעיין יראה שהכלל שנתנו התוספות בזה לא יספיק לבדו אם לא נוסיף בו עוד הבדל הנמשך מהבדל שנתנו הם ז"ל. והוא, שההפעל בקמץ, גם אם היה על ידי פועל, יציין פעל ממשיך. כמו "אתה הָשלכת מקברך" "אשר הָמלך" וכדומה. רוצה לומר שנשאר משלך מקברו, שבצד זה שיציין המשכת הפעל לא ישקיף על הפועל; שהפועל מקושר עם הויית הפעול, לא עם התמדתו בזמן. למשל, אמר "והֻושכב בתוך ערלים" (יחזקאל לב, לב) ושם "רדה וְהָשְׁכְּבָה בתוך ערלים" (שם, יט). במה שכתב "והֻשכב" מדבר מעת השכבתו ובמה שכתב "והָשכבה" מדבר שישאר מושכב שם. וגם כיון שאומר "רדה" אינו מדבר בבחינת פועל. וכן במה שכתב "והשלך מכון מקדשו" (דניאל ח), "לארץ השלכה" (יחזקאל י״ט:י״ב), "והשלכו ארץ אחרת" (ירמיהו כ״ב:כ״ו) – מדבר בבחינת הויית הפעולה. וזה המבדיל בינם ובין "השלכת מקברך" "השלכתי מרחם" כנ"ל. [עוד נתנו בזה כללים שהבינוני תמיד בשורק - מֻפקד, והעתיד תמיד בקמץ - תָקטר. וכן המקור. וכן אותיות הגרון בקמץ תמיד.] על פי הדברים האלה נתבונן מדוע כתוב "הָפקד אתו"? שאם היה כתוב הֻפקד בשורק, שאז היה מדבר מעת נתינת הפקדון, היה אומר "הֻפקד אליו" או "הֻפקד בידו". אבל אחר שכתוב "הָפקד" בקמץ – מבואר שמדבר מהמשכת הפעל; רוצה לומר, אשר נשאר מופקד אצלו. לכן אמר "אתו" כי על המשכת הפועל שנשאר הפקדון אתו יצדק מלת "אתו". ושפיר הוציאו חז"ל במה שאמרו מה תלמוד לומר "אשר הפקד אתו"? כל זמן שעמו ישיבנו, אין עמו משיב דמיו. שקשיא להו מדוע תפס לשון זה ולא אמר "הֻפקד" בשורק על עת הפקדון. והיה לו לומר "הֻפקד בידו". לזה אמר שלזה תפס פעל ממשיך ללמד שרק אם נשאר אתו ברשותו - אז ישיבנו. לא אם אינו אתו בהמשכת הזמן, שאף שהפקד בידו תחלה.