פרשנות מצטטת על דניאל ח:כא

ועל העתודים. על שריהם וכן ת"י ועל מלכיא הוה רוגזי ועל שלטניא אנא מסער ועכו"ם נמשלו לעתודי' והצפיר והשעיר מלך אנטיוכס (דניאל ח) והרוצ' לפרש הענין שלא במלכי עכו"ם יאמר העתודים לשון שרים כמו עורר לך רפאי' כל עתודי ארץ (ישעיה יד):

והנה איש כזה יערה למות נפשו וירד אבל שאולה. כי רבים חללים הפילה החקירה שכלית והיא החכמה חצונית. כי אוי מי יחיה בשומו. אל החכמה זו פני שכלו. כי איזו הדרך תשיג בינת אדם חרש מחרשי אדמה. כבשי דרחמנא אשר לא ישיגוהו מלאכי אלהים משוללי חומר. ואומרים איה כבוד מלכותו. ואיך חדוש עולם אשר בחכמתו הבלתי נפרדת. מאיכותו יסד ארץ.. ובתבונתו נטה שמים. ישיגנו שכל איש האדמה. להבל דמה. וטוב לגבר כי יעסוק במצות ה' ובתורתו לתומו. ולא ישית לבו לדעת הטוב והרע לפי שכלו. וזה מאמר הכ' ויצמח כו' כל עץ נחמד למראה כו' שהם שני סוגי מצות שכתבנו. וגם ועץ החיים היא התורה. כלומר הנה לך חמדת מראה וטוב מאכל בהנאה. ומה לך עוד. והנה לעומת זה עץ הדעת טוב ורע. שהוא הצומח ע"י איש שמתעסק לדעת טוב ורע. לברר בשכלו וע"פ חקירתו. וע"ז הזהירו ית' את אדם. מכל עץ הגן אכול בעה"ז. תאכל בעה"ב. או אכול במחשבה וכונה. תאכל במעשה. ועז"א אך מעץ הדעת כו' לא תאכל אפילו במחשבה. כי הלא תטעה ולא תדע לצאת בשלום. כי שם חלקת כח השטן המפתה ספון. ויתא ראשי עם אבלים שאולה. וזהו כי ביום אכלך ממנו מות בעה"ז. תמות בעה"ב. ולא יבצר ממך מהדבק בידך מאומה מן החרם ההוא. וכן היה לו. כי הציץ ומת. לולא שבת הגין עליו. היה יום המות ביום הולדו וזה מאמרם ז"ל (סנהדרין פ"ד) אדם הראשון מין היה. וכן אמרו (ב"ר פי"ט) כי חוה סחטה ענבים והשקתו כי הוא כי סחטה הדברים עד תמצית החקירה. עד שנשתכר ונתבלבלת דעתו. וקרה לו כמי שהציץ ונפגע. וע"כ בשובו בתשובה לתקן עוותתו. הקריב קרבן בקרן אחד במצחו והוא כי למה שפגם בשלילת אחדות ונעשה מין כמי שקוצץ ח"ו. ע"כ בבואו לתקן ושב אל אמונת הייחוד. הביא קרבן המורה על אחדות והוא כי הקרן משל אל המלכות כמפורש בחלומות דניאל והודה בשובו כי המלכות א' הוא. ועוד לנו למעלה דרך אחרת במאמר ההוא ועל השמר מכל החכמה חצונית ההיא. הזהיר שלמה בחכמתו ככתוב אצלנו (משלי ה׳:ג׳) באומרו נפת תטופנה כו' לומר השמר פן ואל תתפתה בחכמת המחקר של הזרה כי הלא תתפתה כי תראה מתק אמריה בחקירות שכליות כנופת הנוטף דבש ויעלה על לבה כי יקרך כאוכל נופת שמדי אכלו דבשו. ימצא בטובו שעוה בעלת דבקות. וכן תחשוב ידבק בידך מתוכה איזה דבר ממשיי שתדבק בו ולא תמצא דבר מתדבק כי אם וחלק משמן חכה שאין בו דבר ממשות ידבקו בך. ושמא תאמר כי בראותך כי הבל היא תגעל בה. הנה אחריתה מרה כי סופה להשאיר בך מרורות סברות. אשר לא כתורת ה' ומי יתן והיה מרירות קל שבהדיח פיך יוסר. כ"א הוא כלענה שלא יבצר אחר רוב ההדחות מהשאר מרירות מה. כי גם שתרבה בישיבת תורת ה' תמימה להדיח את צואת הזרה. לא יבצר מהשאר סברה זרה בצד מה. וש"ת הלא היא מלאה חידודים. ולטעום מחידודה קודם לליבונה עד שלא תשרפני אפרוש שלא אכוין רק לחבת החידוד. לז"א חדה בטעם רביע כמגביה קול ואומר מה שהיא חדה שע"כ תבחרנה ותחפוץ בה הלא חידודים הוא לך כחרב פפיות החותך בפה האחד את גופך. ובשני את הנפש ואצ"ל הסכמת חכמיה אחר החקירה שהם דעות רעות וכוזבות. כ"א אפילו התחלותי' כי הנה רגליה הם שתי רגלי הנחות ההיקש להוציא התולד' והנפקותא הם יורדות מות כי הם הנחות שקריות והפך דת האמת וא"כ ודאי שצעדיה היוצאים מרגליה הם התולדות. שאת שאול יתמוכו שכ"כ הן רעות שלו יונח היה שאול מתבטל להעדר חוטאים. עון המאמין בתולדות אלו מספיקין לתמוך את שאול בל ימוט כי באלה שמן חלקו כי גדול עונם מנשוא וכל שאול יצטרך להתקיים בשבילם. וראה כי רעתך רבה כי הלא ירא אני פן יהיו שני הדברים שקולים בעיניך תורת ה' וכפירת הזרה. ותבא לפלס בפלס שכלך לדעת איזו היא האמת. או זו או זו. וזהו אורח חיים היא התורה פן תפלס איזה היא אמת ואין לך רעה גדולה מזו חלילה. ומי יתן והי' לך דעת להכריע האמת והחרשתי:

ויבתר, חתכם כל אחד לשני חלקים, שכן דרך כורתי ברית בימים ההם לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, ובחרו בזה המעשה להורות על ההסכמה שעשו ביניהם, הכריתה מורה על היות הדבר נגזר ונפסק כאילו כבר עשוי, וההעברה בין הגזרים מורה על אחדות הכונה והרצון בכורתי הברית, וכמו שאין החצי האחד שלם בלתי צרוף עם החצי שכנגדו, כן אין רצון אחד מהם שלם בלי רצון חבירו, והשם יתעלה ברצותו לעשות ברית עם אברם בחר במעשה ההוא הנהוג אז, ונתן לו בזה הבטחה וקיום על דבריו, וזולת זה בהיות מדרך החכמה העליונה לרמוז במעשה אחר לענינים רבים, כן היה בזה רמז לקרבנות והעבודה שיעבדו בניו בארץ אשר ינחילם, כי בתר הבהמות בתוך לרמוז לכל קרבן בהמה שצריך לנתחו לנתחים או ירימו ממנו החזה והשוק או החלבים, אבל הצפור לא בתר כי כן בכל העוף הקרב נאמר לא יבדיל, ועוד בא המעשה הזה לרמוז אל אומות העולם הנמשלים לפרים ואילים ושעירים שנאמר סבבוני פרים רבים (תהלים כ"ב י"ג), ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס (דניאל ח' כ'), ואומר והצפיר השעיר מלך יון (שם כ"א), וישראל נמשלו לבני יונה שנאמר יונתי בחגוי הסלע (ש"ה ב' י"ד), לפיכך בתר הבהמות רמז שיהיו האומות כלים והולכים, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימים לעולם:

ואת הצפור לא בתר. לְפִי שֶׁהָאֻמּוֹת נִמְשְׁלוּ לְפָרִים וְאֵילִים וּשְֹעִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים וְגוֹ' (תהל' כ"ב), וְאוֹמֵר הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס (דניאל ח'), וְאוֹמֵר וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן (שם), וְיִשְֹרָאֵל נִמְשְׁלוּ לִבְנֵי יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב'), לְפִיכָךְ בִּתֵּר הַבְּהֵמוֹת, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ הָאֻמּוֹת כָּלִים וְהוֹלְכִים, ואת הצפור לא בתר, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ יִשְֹרָאֵל קַיָּמִין לְעוֹלָם:

(לא) או תיש. זה יון שנקרא תיש שנא' (דניאל ח׳:כ״א) והצפיר השעיר הוא מלך יון: