פרשנות מצטטת על דניאל יא:מד

לעזאזל. רבותינו פירשוהו הר עז וקשה, מענין ואת אילי הארץ לקח, דרשוהו כמו עזז אל, אף על פי שיש זיי"ן בין אל"ף ללמ"ד. והרנ"ו יאמר שנכלל בו ג"כ ענין השנוי במשנתינו שלא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים ע"ד שמוזכר ביב"ע, כי תרגם על ושלח את השעיר במדבר, ופטיר גברא ית צפירא למדברא דצוק ויסק צפירא על טורא דבית חדורי וידחיניה רוח זיקא מן קדם ה' וימות, שכשדחפוהו לאחוריו רוח עזה יוצא מלפני ה' ומפרק עצמות השעיר ולא ישאר עצם אל עצם, והוא נכלל ג"כ במלת עזאזל, כי עזה תואר לרוח כמו ברוח קדים עזה כל הלילה ולפי שהה"א אינה נחה באמצע התיבה נתחלפה לאל"ף, ומלת זל היא תואר לרוח קשה מאד כעין ורוח זלעפות (תהלים י"א) והמלה מורכבת מן עזה וזל כלומר רוח עזה של זל שממנו יתפרק לחתיכות וימות מיד עכ"ד-. ול"נ שהמלה מורכבת מן עזה ומן זל, עזה על חוזק הדבר וגדלו כענין רוח קדים עזה, עזה כמות אהבה (העפטיג), ונתחלפה האל"ף בה"א, כי אין האל"ף נחה באמצע התיבה, ובא כאן להפלגת הדבר, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף, הכוונה להפליג הדבר, כמו קראו לי מרא (רות א') להפליג המרירות, ויצא בחימא גדולה (דניאל י"א) להגדיל החימה, והיה לכם לזרא לגודל המיאוס (בהעלותך וכמש"ש, ע"ש). זל, הוא מענין כל מכבדיה הזילוה, ורבותינו שמשוה ע"ד המרובע, המזלזל בנט"י, מזלזלין בו, וטעם מלת. לעזאזל. לבזיון גדול וחזק (צור פאֶלליגען פעראכטונג), להתנהג בשעיר מנהג חרפה ובזיון, כי תחת עבודות נכבדות אשר הטועים בימי קדם היו נוהגים בו, אנחנו נוהגים בו דרך בזיון ומגונה במדבר בארץ גזרה מקום שאין בו הגעות תועלת מאומה; כי ענין שעיר המשתלח לפי דעת הפשוט הוא (כמ"ש רי"ע), למה שאמר הכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם אלא לה' לבד, וזה כי לפי שהיו הטועים אז מורגלים לזבוח זבחים אל השעירים להיות ממשלת השדים או להיות להם דרך עבודה האלהות כמעשה ארץ מצרים, והיו משוטטים דמיונותם בכמו אלה הענינים הנפסדים והמשחיתים בעם, והיה מהרצון האלהי כי ביום זה הגדול והנורא תעשה המצוה הזאת, אשר ענינה הוא לנהוג בזה השעיר מנהג הפקר ובזיון, בתת עליו כל עונות בנ"י ופשעיהם, ולשלח אותו אל הר עז וקשה ולהפיל אותו שם אל תחתית הר להפסד ונתוח, כדי לטעת בלבם שלא לעבוד אלהים זולתו ית', ולא עוד אלא שהוא דבר שנוי ומשוקץ ומטמא במגע, דכתי' והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. ולפי שהענין הזה הוא למוד והישרה גדולה אל דעות האנשים ושכלם הדמיוני, הרואה במפלתו ובזיונו, ומתוך כך מסיחין דעתם ורצונם ממנו ומהדומה לו ומהנמשך אליו, אמרו עליו שהוא נושא כל עונותם אל ארץ גזרה, שכבר ישארו בזה בלי עון כלל, והוא מה שאמרו שאין כח לשטן לקטרג ביה"כ, ובמכילתא דרשב"י (תולדות ד' קל"ח) ביומי דכפורי לאקרבא ההוא שעיר וכו' בגין דאיהו חיויא בישא עקים רוחא חכים לאבאשא אסטי לעילא ואסטי לתתא וכו' דלא יהב דוכתא ליה לההוא חויא לסאבא מקדשא וכו' דלא יהב ליה שלטנותא כלל, (שם ד' קל"ט) בגין לתברא תוקפיה וחילי' וכו, ולא יכיל לשלטאה ואתכפיא ולא אסתאיב בי, ביתי', (שם קמ"ב) בגין לכפייא דרגי' דעשו דלא ישלוט עלי' דיעקב, (ובדף קע"ד ב') אי בר נש אזיל באורח קשוט ההוא יצה"ר איהו עבד לו דכתי' טוב נקלה ועבד לו וגו' כגוונא דא ישראל ביומי דכפורי דיהבי ליה שעיר ואתעסיקו בהדי' (מערערין בו, מענין שדה שיש לה עסיקין) עד דאתהדר עבד להו וכו', ובמכדרשב"י אמור (ד' ק"א ב') עזאזל אקרי מצולות ים, ומצולות ים אקרי מצולות זוהמא דכספא, עיין שם מ"ש מתלא אמרי' לזלזולי דבי מלכא; הנה להיות שהיוקר והחשיבות יגדיל את הפחיתות והבזיון הבא אחריו, שנופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לכן הכינו את שני השעירים שוים במראה ובקומה עד שאין הבדל בכל עניניהם, וכל אחד מהם ראוי לעלות לקרבן ה' כחברו, אם כן כשמתנהגים אחר כך באחד מהם דרך בזיון, יעשה בנפש רואיו רושם יותר גדול להתבזות מעשי התועבה כאלה, וכעין פסח מצרים שהוקדם לקיחתו לשחיטה ד' ימים, דאמרינן שם במכילתא שהיו ישראל שטופים במצרים בעבודה זרה ששקולה כנגד כל מצות שבתורה, ונאמר להם משכו ידיכם מעבודת אלילים והדבקו במצות, הנה נצטוו לנהוג דרך בזיון במה שהורגל בו התועבה, כמה שכתוב הטור (באורח חיים סימן ת"ל), ואמר רעי' מהימנא (בא ד' מ"א ב'), ועצם לא תשברו בו לאחזאה ביה קלנא, דהא גרמין הוו רמאן בשוקא ואתו כלבי והוו גררי להון, עיין שם. ככה בענין הזה ההתנהגות בדרך בזיונות בשעיר, אשר תסבב להנס הנפלא להתלבן האודם, יעשה רושם גדול בנפשם להתרחק מן הכעור ומן הדומה לו מעבודת אלילים שהוא יסוד התורה הכולל תחתיו כל פרטי אזהרות לא תעשה שבתורה (והנה דעת רבותינו שפירשו מלת עזאזל להר גבוה וצוק צריכה ביאור, כי איך נכלל בשם עזאזל מלת הר, ואף שבאמת נמצא הר לא רחוק מירושלים הנקרא בשם עזאזל (כעדות בעל כפתור ופרח), הדבר ברור שנקרא ההר בשם זה ע"ש המעשה שנעשה בו ביה"כ עפ"י התורה לא בהיפוך; וקרוב לומר אחר שמדרך המקראות לכנות את הדברים ע"ש הפעולה הנעשה בו, האליל יקרא תועבה (ולא תביא תועבה אל ביתך) ע"ש מעשה המתועב, ועל תרפים דלבן אמרו (במכדרשב"י ד' שע"ו) תרפים ע"א הוה ואמאי אקרי תרפים, בגין גנאי כמה דתנינין במקום התורף, וההר שנעשו עליו דברי תועבה המשחיתים את הנפש כינהו לגנאי הר המשחית (מ"ב כ"ג), וסתם עבודות תועבותיהם היו בימים קדמונים על ההרים ככתוב על ראשי ההרים יזבחו (הושע ד'), אלהיהם על ההרים רמים וגבוהים, ולגנאי קרא אותו במקום זה עזאזל (פעראכטונגספאָללער אָרט), לחוזק מעשה המתועב והמזולזל הנעשה בו מן הטועים; ויש להמפרשים דעת אחרת בענין שעיר המשתלח, עי' בדברי הרמב"ן רב"ח ומהרמ"א ושל"ה, והם בנוים על פרקי דר"א ומוזכר ג"כ במכדרשב"י וברעי' מהימנא פ' זו, ואין לתפוס דבריהם אלו כמשמעם וכפשטם, אבל הם מכלל דברי חכמים וחדותם, וכדאתמר עלה במכדרשב"י (פ' נח ד' ס"א) רזא דנא לא אתיהב רשו לגלאה בר לחסידי קדישין עליונין חכימין, וכ"כ במגיד מישרים למרי"ק רזא דמלתא לית חכימא בעלמא דינדע ליה ולא אפשר למיקם עליה אלא א"כ יתמסר מפה א"פ, ע"ש. לכן בחרנו בדרך הפשט לומר ששם עזאזל, פי' זלזול וגנות גדול ועז (פעראכטונגספאָלל), אם ע"ש המעשה הנעשה בשעיר לגנותו ולזלזולו, ואם ע"ש המקום המגונה והוא ההר שהיו רגילים בימי קדם בתועבותיהם המזולזלים:

ושהלכו בגלו' ראשונה כן יצאו מן הגלו' תחלה ולאחר זמן יצאו בני יהודה וזהו שהתנבא ישעי' ואמר (ישעיה י"א) ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנו' שאר עמו שאמ' שני' שגאולת עשרת השבטי' תהי' ראשונה וזהו את שאר עמו אשר ישאר מאשור. ואח"כ הוא מסדר שני הגליו' ומזכיר שתי הגאולו' וקורא לכל א' וא' בשמו הראוי. אמר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל. קרא עשרת השבטים נדחים לפי שהם עומדים ביחד אבל נדחים ממקומן. וקרא גלות יהודה נפוצים ונפוצו' יהודה יקבץ. וימשחו להם בית ישראל משיח (נ"ל וזה יהי' משיח) בן יוסף ויכבוש ארצו' ומלכים ויבא לירושלים ויבנה אותה כדכתיב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס וימו' במלחמה ועליו נאמר ביום ההוא יגדל המספד בירושלים ואומר והביטו אליו אשר דקרו ואחר כן יבואו הנפוצו' המפוזרים בין העמים ושמו להם ראש א' הוא משיח ב"ד שהי' עמהם בגלו'. וברשיון מלכי האומו' ובעזרתם ילכו לארץ ישראל כדכתי' (ישעי' ס"ו) והביאו את כל אחיכם וגו' ויהי המלכו' ההיא נמשך ואינו פוסק לעולם. וזהו (שם נ"ו) נאום ה' אלהים מקבץ נדחי ישראל אלו עשרת השבטים עוד אקבץ עליו לנקבציו עוד אקבץ על הנקבצים ההם קובץ אחד הם נפוצות יהודה וזהו ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ואפשר שבין שתי קיבוץ גליו' אלו יהיה זמן מרובה. א"כ (נ"ל ובתוך כך) יהיו רועים על (נ"ל מרועים מכל) העתים לברר וללבן בו רשעי ישראל ולהתיך אותם כהתוך כסף בתוך כור כמו שאירע ביציא' מצרים. וזה יהיה לאלף ומאתים ותשעים הוא וקץ דניאל שהוא חמשת אלפים ומאתים לבריאת העולם: (בפירושו על התורה בפ' ויכולו מרמז הגאולה על שנת קי"ח ועפ"י חשבון ס"ע שנחרב הבי' בשנת תתכ"ח ואפשר שצ"ל כאן אלפים ומאה וי"ח לב"ע): (הג"ה נ"ל שמנינו עפ"י מה דתניא בסדר עולם זוטא בשנת ג' אלפים וח' מאות ונ"ח בא אספסינוס והחריב הבית ואף שנרא' שזה בטעות שם כי האמת שנחרב הבית בשנת תתכ"ח עכ"פ נמצא שם גירסאות. ובגמרא ג"כ שנ"ב שנה אחר חורבן הבית חרבה ביתר וזה היתה עיקר החורבן שאז לא נשאר להם שריד בארץ ישראל וזה היתה בשנת תתק"י לאלף החמישי לחשבון הזה ודניאל אמר ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם ימים אלף ומאתים ותשעים ואפשר שהוא מפרש שיקוץ שומם על כלות החורבן שהוא ביתר וא"כ מסיימין במאתים לאלף הששי האלף ומאתים ותשעים ואמר שאז יהי' ימות המשיח שנתחיל לצפה על ביאתו ובעונותינו יצאו מה שיצאו וק"ל ע"כ הג"ה) ועוד נאמר אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות ושלשים וחמשה הרי שהגאולה כמו כן תברר ותתלבן כלומר שלא תהי' בפעם אחת. כמו שמצינו בבית שני שהיה בין בנין הבית ובין הפקידה י"ח שנה ומיציאת מצרים עד שנכנסו לארץ מ' שנה ובעת ההיא יגברו המלחמות והמהומות העצומות ויגיעו ימי הנחמות וההבטחות המופלאות הגדולות הנוראות. אבל התחלת הגאולה בע"ה תהי' תוך קפ"א. (וכאן צ"ל תוך צ"ט) נ"ל שטעמו שכמו שהי' בין הפקידה והגאולה י"ח שנים כן יהי' מן הקבוץ נדחים עד הקבוץ השני וא"כ מוכרח שיהי' קיבוץ ראשון תוך שנת קפ"א ויהי' בין שני הקבוצים ח"י שנים שלימות ובהתחלת שנת ר' הקיבוץ השני לאלף הששי לב"ע. וראיתי לפ' בכאן פרשה א' מזכרי' שהיא עתידה. והמפרשים בעבור שראו שהתנבא זכריה על בנין ב"ש ועל שאר המאורעו' שאירע כי אמר (נ"ל בו אמרו) כבר (נלמהר"ם דבר) הנבואה (נ"ל הזאת) בב"ש לא נ"ל הדברים הרבה. כי הרבה נבואו' מן הנביאים שהם באמת עתידו' והן בתוך הנבואות בימיהם. כמו והיה באחרית הימים שאמרוהו ישעי' ומיכה בסיגנון א' והנבוא' בתוך שאר הנבואות שכבר עברו וכמה נחמו' עתידות והבטחות נפלאות בירמיה וביחזקאל עתידו' בין שאר הנבואות שנתקיימו בב"ש ופרשה זו היא בזכרי' ט' גילי מאוד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על החמור. ופירשו הנה מלכך יבא לך על נחמי' בן התרשתא ועני ורוכב על החמור שאמר כי אם הבהמה אשר אני רוכב עלי' ולא אמר סוס או פרד ופרשו ועוררתי בניך ציון על בניך יון על מלכו' בית חשמונאי דזה לא נראה כי לא מצינו שנחמי' נקרא מלך ושר כי אם זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה לפי שהי' מזרע יכני' מלך יהודה. אמר להם (נ"ל לחם) הפחת לא אכלתי (נחמי' ה') ועוד כי לא עלו מן הגולה כי אם יהודה ובנימן כדכתיב (עזרא א') ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימן והכהנים לכל העיר אלהים את רוחו. ובכאן אומר והכרתי רכב מאפרים אעפ"י ששנינו בסדר עולם כל הקהל כא' ארבע רבוא בכללם את מדינא (נ"ל מוצא) ארבע דיהו' (נ"ל רבו) ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל' אלף אלא אלו של שאר שבוי' (נ"ל שבטי') שעלה מ"א (נ"ל שעלו) ונקראו אפרים כי כל השבטי' נקראו אפרי'. אין לומר אפרי' על י' אלפי' שעלו מהם ועו' והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלי' ונכרתה קשת מלחמה. זה לא הי' בב"ש כי כמה מלחמו' היו בין ישראל ובין מלכי יון ועוד ואיה ומושלו מים ועד ים הלא לא היתה לישראל מלוכה וממשלה כל ימי ב"ש כי תחת מלכי פרס ויון ורומי היו. מכל טעמי' אלו אין דעתי לפרש פרשה זו על ב"ש כ"א לעתיד בימי משיח והנה מלכך יבא לך הוא מלך המשיח. ועני ורוכב על החמור רמז כי לא בקשתם ובחרבם ירשו ארץ ולא בסוס ורכב כ"א ברצון הבורא. שיפל וישפיל כל האומות לפניהם והכרתי רכב מאפרים וגו' שלא יצטרכו לכלי זיין כדכתי' וגבורתם בה' ובשמו יתהלכו נאום ה' (זכרי' יו"ד) כי אבני נזר מתנוסס' על אדמתו אותם אבני קודש שנשפכו שבו לקדמותם (שם) כי מה טובו ומה יפיו. בצאת הבור (נ"ל הכבוד) ושכינת עוזו מן הגלות ופרכש (נ"ל ופרשה) עליכם (נ"ל עליהם) האור הבהיר הלבן אשר עינו בעין הבדולח. הוא מן השמי' למדה המטה כלפי חסד ולמד' המט' כלפי הדין יתרצה השפע האדום. ואחר שיהיו המידות בתיקונם ובשלימם לא יהיה גשמים צמוקים פעם מרובי' ופעם מעוטי'. כי ההמשכה הפנימית יהי' כתקונו. (נ"ל שזה קאי על סיפא דקרא שם שאלו מה' מטר וגו'). שאו (נ"ל שאלו) מה' מטר נשאר (נ"ל ושאר) הענין ומשלו מים עד ים הוא גבול א"י כדכתיב (שמות כ"ג) ושתי את גבולך מים סוף עד פלשתים וממדבר עד הנהר. ואחר שהזכיר גאולת אפרים היא י' שבטים הזכיר גאולת נפוצת יהודה ואמר בם (נ"ל בה) (זכרי' ט') גם את בדם בריתך שלחתי וגו' רמז בכאן על עכבת משיח שיהיה הדור כולו חייב ותשתכח חזרה מישראל ותרבה החוצפה והעזות כדכתיב נ"ל דצ"ל מבור אין בו מים. א"ב ולא ישאר בידם רק זכות מצות מילה. גם היום מגיד משנה אשיב לך. כאשר שלחתי מבשר טוב לגאולת אפרים כן אשלח לכם מבשר שני. וסוף. נ"ל ועבר בים צרה הוא בעבור מלך הצפון הוא קיסר. נ"ל שיב' מעבר לים ברכב ובפרשים ובאניות רבות וילכו כל ארץ מצרים ומלכות בוש וזהו דכתיב והובישו כל מצול' יאור ויאור בכ"מ הוא יאור מצרים וזהו (דניאל י"א) ולובים ובושים במצעדיו. וזהו שנא' שם ובעת קץ יתנגח עמו מלך הנגב וישתער וגו' (באניות רבות וגו'). ואומר וארץ מצרים לא תהי' לפליטה ואז יפשוט על כל העולם כולו ט' חדשי' ובהיותו שם ישמע שעם רב באים מדרך המזרח הם עשר' השבטי' ויצא לקראתם ויערוך מלחמה עליהם כדכתי' (דניאל שם) ושמועות יבהלוהו ממזרח ומצפון ויצא בחימה גדולה וגו' ועל אותו היום נאמ' (שם י"ב) והיתה עת צרה אשר וגו' ואמר ירמיה הנביא שאלו נא וראו אם יולד זכר וכו'. הוי כי גדול היום מאין כמוהו ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע ויפלו כולם חללים לפני ה' ולפני מחנהו כמ"ש (דניאל י"א) ובא עד קצו ואין שעו שגוג (נ"ל ואין עוזר לו) אחרי כן ילחמו בני יהודה עם בני ישר' ויבאו על ירושלים כדכתיב וגם יהודה תלחם בירושלים לפי שקנאו אפרים על בני יהודה מדבר המלוכה וע"ז נתנבא ישעי' שתסור הקנאה. ותעבור המלחמה בסוד הקנא' וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא וגו' ואח"כ תהיה מלחמות גוג ומגוג ויהיו כל המלחמו' וכל הקנאים עוברת לאלף הששי ג' מאות ול"ה שהוא קפ"ט וכאן צ"ל קפ"ג לפי חשבון הנ"ל. נ"ל שצ"ל רמ"ה כי לפי חשבונו יהי' אלף רק בשנת ר' א"כ אלף שנה בשנת רמ"ה דהיינו שאם היינו זכאין היה כך בהתחל' קפ"א כנ"ל עד רמ"ה ועתה בכל האלף הו' שהוא ימות המשיח שנחכה על ביאתו כשיהיה רצון הבורא יהי' כפי הסדר הנ"ל ל"ו אלפים לב"ע:

לא יום אחד תאכלון ולא יומים. כפל. ולא חמשה ימים, כנגד אצבעות היד האוכלין. ולא עשרה ימים, כפל בשתי ידיו. ולא עשרים יום, כמשל האמור יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו. עד חדש ימים, עד שוב הקף הלבנה למקומו כשהיה. עד אשר יצא מאפכם, פירושו עד אשר יצא הריח כי הריח באף. והיה לכם, הבשר תאוה, לזרא, כי ישוב לכם חשק התאוה למאוס גדול, כענין שכתוב באחות אמנון (שמואל ב י״ג:ט״ו) כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, ומזה נכתבה מלת לזרא באל"ף להפלגת המאוס, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף הכוונה להפליג הדבר. וכמוהו (רות א׳:כ׳) קראן לי מרא, שהיה משפטו בה"א, ובאורו לא תקראו לי מרה כשאר כל אשה מרה אבל קראן לי מרא להפליג המרירות, וזהו כי המר שדי לי מאד, וכמהו (דניאל י״א:מ״ד) ויצא בחמא גדולה להשמיד ולהחרים רבים, שנכתבה בחמא באל"ף להגדיל החמה, וזהו שאמר גדולה, וכן בכאן מלת לזרא להגדיל המאוס, זהו שאמר עד אשר יצא מאפכם. וכן יקרה לכל הנמשכים אחר תאוות העולם הזה מתאוננים ובוכים על אשר לא השיגו אות נפשם והם מגנים הענינים השכליים ונותנין בהם דופי, וסוף שיצאו התאוות מאפם עד רדתם לשאול. וכן אמר שלמה ע"ה והמשיל תאוות העולם המתוקים בראשונה לנפת, הוא שאמר (משלי ה׳:ג׳) נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, ובאר מה יארע בסופו, הוא שאמר ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות.