פרשנות מצטטת על דניאל יב:יא

וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ בֵּרְכוֹ בַּמָּן וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, וְהַמִּקְרָא כָּתוּב עַל הֶעָתִיד, לְשׁוֹן רַבֵּינוּ שְׁלֹמֹה מִבְּרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה י"א:ב'). וּבְשֵׁם הַגָּאוֹן רַב סְעַדְיָה אָמְרוּ שֶׁהַבְּרָכָה וְהַקִּדּוּשׁ עַל הַשּׁוֹמְרִים שֶׁיִּהְיוּ מְבֹרָכִים וּמְקֻדָּשִׁים. וְאֵין מַשְׁמַע הַכָּתוּב שֶׁיְּדַבֵּר עַל הֶעָתִיד. וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית ב':ג') כִּי הַבְּרָכָה תּוֹסֶפֶת טוֹב, שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ הַגּוּפוֹת יִתְרוֹן כֹּחַ בַּתּוֹלָדוֹת, וּבַנְּשָׁמָה יִתְרוֹן הַשֵּׂכֶל, וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה כִּשְׁאָר הַיָּמִים. וּדְבָרוֹ בָּזֶה נָכוֹן לַמַּאֲמִינִים בּוֹ, כִּי אֵין זֶה מֻשָּׂג בְּהֶרְגֵּשׁ לַאֲנָשִׁים. וְהָאֱמֶת כִּי הַבְּרָכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הִיא מֵעֵין הַבְּרָכוֹת, וְהוּא יְסוֹד עוֹלָם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי יִמְשֹׁךְ מִן הַקֹּדֶשׁ. וְאִם תָּבִין דְּבָרִי זֶה תֵּדַע מָה שֶׁאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה י"א:ח'), לְפִי שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, וּמָה שֶׁאָמְרוּ עוֹד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא בֶּן זוּגֵךְ, וְתַשְׂכִּיל כִּי בְּשַׁבָּת נֶפֶשׁ יְתֵרָה בֶּאֱמֶת:

אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לֵעָשׂוֹת בְּשַׁבָּת כָּפַל וְעָשָׂה בְּשִׁשִּׁי, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה י"א:ט'), לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ב':ג'). אֲבָל רַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית ב':ג') כִּפְשׁוּטוֹ, כִּי מְלַאכְתּוֹ – הַשָּׁרָשִׁים בְּכָל הַמִּינִים, שֶׁנָּתַן בָּהֶם כֹּחַ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָן. וְלִי נִרְאֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁשָּׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא יֵשׁ מֵאַיִן לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הַנִּזְכָּרִים בְּשֵׁשֶׁת הַיָּמִים. וְהִנֵּה אָמַר כִּי שָׁבַת מִבְּרִיאָה וּמִמַּעֲשֵׂה מִן הַבְּרִיאָה שֶׁבָּרָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּמִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה בִּשְׁאָר הַיָּמִים. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה "לַעֲשׂוֹת" נִמְשָׁךְ לְמַעְלָה, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא מִלַּעֲשׂוֹת, וְכָמֹהוּ "כִּי חָדַל לִסְפֹּר" (בראשית מ"א:מ"ט), "וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (שם יא ח), "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר" (שמות יט יב), "וְלֹא סָרוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ" (דהי"ב ח טו), וְכֵן רַבִּים. וְדַע כִּי נִכְלַל עוֹד בְּמִלַּת "לַעֲשׂוֹת" כִּי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית הֵם כָּל יְמוֹת עוֹלָם, כִּי קִיּוּמוֹ יִהְיֶה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה (ר"ה לא), שֶׁלְּכָךְ אָמְרוּ (ב"ר יט ח) יוֹמוֹ שֶׁל הקב"ה אֶלֶף שָׁנִים. וְהִנֵּה בִּשְׁנֵי הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַיִם וְלֹא נִשְׁלַם בָּהֶם דָּבָר, וְהֵם רֶמֶז לִשְׁנֵי אֲלָפִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם קוֹרֵא בְּשֵׁם ה', וְכָךְ אָמְרוּ (ע"ז ט) שְׁנֵי אֲלָפִים תֹּהוּ, אֲבָל הָיְתָה הַבְּרִיאָה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָאוֹר, כְּנֶגֶד הָאֶלֶף שֶׁל יְמוֹת אָדָם שֶׁהָיָה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, וְאוּלַי לֹא עָבַד אֱנוֹשׁ עֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁמֵּת אָדָם הָרִאשׁוֹן. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי יְהִי רָקִיעַ וִיהִי מַבְדִּיל, שֶׁבּוֹ הָיוּ מֻבְדָּלִין נֹחַ וּבָנָיו הַצַּדִּיקִים מִן הָרְשָׁעִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בַּמַּיִם. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נִרְאֵית הַיַּבָּשָׁה וְהִצְמִיחָה וְעָשְׂתָה פֵּרוֹת, הוּא הָאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי הַמַּתְחִיל בִּהְיוֹת אַבְרָהָם בֶּן מ"ח שָׁנָה (ב"ר סד ד), וְאָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (בראשית ד':כ"ו), וְצָמַח צֶמַח צַדִּיק, כִּי מָשַׁךְ רַבִּים לָדַעַת אֶת ה', כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (שם יב ה), וְצִוָּה אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בָּנָיו אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (יח יט), וְעָלָה הָעִנְיָן עַד שֶׁקִּבְּלוּ זַרְעוֹ אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי וְנִבְנָה הַבַּיִת בַּיּוֹם הַהוּא, וְאָז נִתְקַיְּמוּ כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁהֵם פֵּרוֹת הָעוֹלָם. וְדַע כִּי מֵעֵת הֱיוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יֵחָשֵׁב כְּיוֹם מָחָר, וְעַל כֵּן יַתְחִיל עִנְיַן כָּל יוֹם קֹדֶם לוֹ מְעַט, כַּאֲשֶׁר נוֹלַד אַבְרָהָם בָּאֶלֶף הַשֵּׁנִי, וְכֵן תִּרְאֶה בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְהַיּוֹם הָרְבִיעִי נִבְרְאוּ בּוֹ הַמְּאוֹרוֹת הַגָּדוֹל וְהַקָּטָן וְהַכּוֹכָבִים, יוֹמוֹ יִרְמֹז בָּאֶלֶף הָד', הוּא הֵחֵל כַּאֲשֶׁר נִבְנָה בַּיִת רִאשׁוֹן ע"ב שָׁנָה אַחֲרֵי בִּנְיָנוֹ עַד אַחֲרֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי קע"ב שָׁנָה. וְהִנֵּה בַּיּוֹם הַזֶּה לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה', וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ רָבוּץ שָׁם כַּאֲרִי אוֹכֵל הַקָּרְבָּנוֹת, וְאַחֲרֵי כֵן הִקְטִין אוֹרָם וְגָלוּ כַּאֲשֶׁר יֵעָדֵר בְּמוֹלַד הַלְּבָנָה, וְזָרְחָה לָהֶם כָּל יְמֵי בַּיִת שֵׁנִי, וְהָאֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ רָבוּץ כְּכֶלֶב, וְשָׁקְעוּ שְׁנֵי הַמְּאוֹרִים בְּעֶרֶב הַיּוֹם וְחָרַב הַבַּיִת. בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי שָׁרְצוּ הַמַּיִם נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, רֶמֶז לָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי הַמַּתְחִיל קע"ב שָׁנָה אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת, כִּי בּוֹ יִמְשְׁלוּ הָאֻמּוֹת וְיֵעָשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ, כֻּלּוֹ בְּחַכָּה הֵעֲלָה, יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ, וְאֵין דּוֹרֵשׁ אֶת ה'. בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בַּבֹּקֶר "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ", וְהָיְתָה בְּרִיאָתָהּ קֹדֶם זְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (תהלים קד כב) "תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן", וְאָז נִבְרָא הָאָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, וְהוּא זְמַן מֶמְשַׁלְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כג) "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב", וְהוּא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, כִּי בִּתְחִלָּתוֹ יִמְשְׁלוּ בּוֹ הַחַיּוֹת, הֵם הַמַּלְכִיּוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה', וְאַחֲרֵי עֲשִׂירִיתוֹ כְּשִׁעוּר הָנֵץ הַחַמָּה לַיּוֹם (עיין פסחים צד) יָבֹא הַגּוֹאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (תהלים פט לז) "וְכִסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי", זֶהוּ בֶּן דָּוִד הַנַּעֲשֶׂה בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, כְּדִכְתִיב (דניאל ז':י"ג-י"ד) "וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ", וְיִהְיֶה זֶה קי"ח אַחַר חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי דָּנִיֵּאל (שם יב יא) "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים". וְנִרְאֶה מִשִּׁנּוּי הַיָּמִים מִשֶּׁרֶץ הַמַּיִם וְהָעוֹף לְחַיַּת הָאָרֶץ, כִּי בִּתְחִלַּת הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי תִּתְחַדֵּשׁ מַלְכוּת אֻמָּה שַׁלֶּטֶת וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָא, וּמִתְקָרֶבֶת אֶל הָאֱמֶת יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנוֹת. הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, רֶמֶז לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים. וְהָאֵל יִשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַיָּמִים, וְיָשִׂים חֶלְקֵנוּ עִם עֲבָדָיו הַתְּמִימִים:

ודע והבן כי שבעת ימי בראשית אלה מבארים לנו מה שעבר ורומזים לנו על העתיד, והנה הם כנגד שיתא אלפי שני וחד חריב, ודרשו רז"ל יומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר (תהילים צ׳:ד׳) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, ודבר ברור הוא שבכל יום ויום מששת ימי בראשית אלה הוא רומז לדברים העתידין להיות בעולם באותו האלף שכנגד היום, יום ראשון נברא בו האור העליון כנגדו האלף הראשון שנברא בו אדם הראשון שהיה אורו של עולם, וממה שתמצא ביום ראשון ה' פעמים אור וג' פעמים חשך תוכל להבין כי באלף הראשון גברו סימני האורה והטוב והשלוה על סימני החשך והרע, יום שני כנגדו האלף השני שבו היה המבול וע"כ לא נאמר בו כי טוב כי אין להזכיר טובה בחורבן העולם, ולפי שלא היו הנבראים הווים וקיימים עד שבא מעשה ה' הגדול והוא המבול ע"כ לא הזכיר ויהי כן אלא אחר ויעש, ועל הטעם הזה אמרו רבותינו ז"ל אין מתחילין בב' כלומר ביום שני לפי שאין ראוי להתחיל במלאכה ביום שאבד הקב"ה את עולמו במבול, ואם תחשוב כי מנעו התחלת המלאכות ביום ב' מפני שמושי הרקיע שהם רעים ומזיקים, זה אינו שהרי ליל שני שולט עליו צדק ויום שני שולט עליו לבנה ושניהם הם כוכבי האור והיושר וראוי להתחיל בהם כל מעשה ואיך יתכן שמנעו החכמים התחלת המלאכות ביום שמשמשין ושולטים עליו צדק ולבנה, יום שלישי כנגד האלף השלישי ונזכר בו שני פעמים כי טוב האחד על יום שני על בטול גזרת המבול והשני על התורה הנקראת טוב העתידה להנתן באלף השלישי הוא אלפים תמ"ח, וכשם שנתן הקב"ה רשות לארץ להוציא גדוליה ולא נראו אלא עמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם שהוא עיקר העולם, כן באלף השלישי היו פרין ורבין כענין שכתוב (שמות א׳:ז׳) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו', ולא נראית לבני העולם קדושתן ומעלתם עד שבאה התורה שהיא עקרו וקיומו של עולם, יום רביעי כנגד אלף הרביעי שבו היתה המלכות והשלוה לישראל והמעלה הגדולה, ובאותו זמן היתה החכמה לישראל רחבה מני ים וזהו שכתוב יהי מאורות, את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום זו תורה שבכתב ואת המאור הקטן לממשלת הלילה זו תורה שבעל פה, ואת הכוכבים הם ברייתות ותוספתות ומכילתות והגדות שמחוברות עם התורה שבעל פה כי כן הכוכבים נמנים עם המאור הקטן, יום חמישי כנגדו אלף החמישי שבו היינו שרויין בגלות בין העו"ג שהן נמשלות לנפש חיה הרומשת, וכולו מתחלתו ועד סופו היה לנו בו גלות, וע"כ לא נאמר ביום חמישי ויהי כן לפי שאין גלותנו לעולם אבל אחריתנו לגאולה ואימתי ביום ששי שיבא משיח שהזכיר כנגדו נעשה אדם, יום ששי כנגד האלף הששי שיש לנו היום חמשים ואחת שנה, וכשם שהזכיר בתחלת יום ששי תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, כן באלף הששי בתחלתו יש לנו בו גלות ואנו משועבדים בו תחת יד האומות, והנה הבהמות והחיות נבראו קודם זריחת השמש שהוא זמן ממשלתם כענין שכתוב (תהילים ק״ד:כ״ב) תזרח השמש יאספון וגו' ובזרוח השמש נברא האדם שהוא זמן ממשלתו כמו שכתוב (תהלים שם) יצא אדם לפעלו וכשם שבא אדם לבקרו של יום ששי זהו שאמר נעשה אדם כך יבא המשיח לבקרו של אלף הששי אחר עשירית האלף כשיעור נץ החמה ליום וזהו משיח בן דוד שכתוב בו (תהלים פט לז) וכסאו כשמש נגדי, והוא הנעשה בצלם אלהים כענין שכתוב (דניאל ז יג) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה, ויהיה זה לזמן קי"ח שנה אחר האלף החמישי להשלים חזון דניאל שאמר (דניאל יב) ימים אלף מאתים ותשעים וזהו החשבון בכוון, ידוע כי קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים ליצירה תצרף קע"ב עם קי"ח יהיו מאתים ותשעים והוא כוון החשבון, ומ"ש לאחריו (שם) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה הם מ"ה שנים אחר קי"ח שאז יהיו כל המלחמות וכל הקנאות עוברות, וע"כ תלה הדבר באשרי כי יש בין גאולת הנדחים וגאולת הנפוצים מ"ה שנים, וכן מצינו בבית שני י"ח שנה בין הפקידה ובין בנין הבית וכן מגאולת מצרים עד שנכנסו לארץ ארבעים שנה ומ"ה שנה אלו אחר קי"ח יבא לך לחשבון קס"ג, והוא החשבון הארוך והרחוק יותר אי אפשר להתרחק בשום פנים מקס"ג ואילך לפי שימי הגאולה לישראל תתל"ז שנים והוא רמז (ישעיה ט ז) לםרב"ה המשרה שחשבונו תתל"ז כי המ"ם סתומה וזהו שכתוב (שיר השירים ז׳:א׳) כמחולת המחנים רמז כי ימי המחול והמלכות לישרא בגאולה העתידה כימי עמידת השלוה והטובה לשעבר, והם ת"י שנה לבית ראשון ות"כ שנים לבית שני וז' שנים שנתעסקו בבנין בית ראשון שגם הם היו ימי שמחה ומחול הרי תתל"ז, והסר מן האלף הששי תתל"ז שהם ימי גאולתנו העתידה, נשארו קס"ג שנה אחר האלף החמישי שיהיו כל ישראל נגאלין ויהיו בו כל המלחמות עוברות ולשלום אין קץ, ואם תצרף קע"ב תשלום ארבעה אלפים עם קס"ג יצא בכוון לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והנה זה באור עד עדן עדנין ופלג עדן אם תסתכל בו, ונראה שהוא בלא וא"ו אע"פ שמצינו בספרים מדויקים עדן ועדנין בוא"ו לפי שעדן הוא סמוך לעדנין ואינו חשבון, וכשאמר עד עדן עדנין ופלג עדן הם החשבון, ויהיה העדן האחד משיצאו ישראל ממצרים עד שנבנה בית ראשון והם ת"פ שנה שנאמר (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית לה', ועדן השני ת"י שנה שעמד הבית בבנינו והם שני עדנים תת"ץ הוסף עליהם חצים שהם תמ"ה יצא לך בכוון אלף שלש מאות ושלשים וחמשה והוא החשבון הזה בעצמו (דניאל יב ז) כי למועד מועדים וחצי כלומר לזמן שני המועדים, וכאשר תחברם ותדע מנינם תחלקם לחצי, וזהו שאמר וחצי ולא אמר וחצי המועד, וכשתוסיף על שני המועדים חצי שניהם עוד תמצא הכל שוה ויהיה פירוש ופלג עדן על עדן ראשון שאינו חשבון לא על עדן משני עדנין, והנני אעירך וארמוז לך בזה כי תמצא כוון החשבון הזה במלת באדונ"י במלוי אותיות, כי אל"ף דל"ת וא"ו נו"ן יו"ד הסר מן הראשים השם יעלו לך שאר האותיות בחשבון עם תוספת הבי"ת אלף שלש מאות שלשים וחמשה, כי לזמן ההוא יתברר אדנות ה' יתברך ותהי המנוחה והשלוה, וכן בענין מנוח השם הזה במלוי שנאמר (שופטים י״ג:ח׳) ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני, ומה שנרמז במלוי בשם מנוח לרמוז כי בזמן המנוחה יתפרסם אדנותו.

וצבא תנתן על התמיד בפשע. וזמן מועד נתן להיות התמיד מסולק בשביל פשע שומם היא ע"ג כלו' שתהא ע"ג נתנת בירושלים תמורת התמיד וכן היא קרויה בספר הזה בכמה מקומות שנא' עד מתי החזון התמיד והפשע שומם ואומר מעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם:

עד מתי החזון. הזה אשר על התמיד להיות מסולק והפשע השומם יהיה נתון תחתיו פשע שומם ע"א מעובדי כוכבים שהיא כאבן דומם וכן היא קרויה בספר הזה בכמה מקומות שנאמר עד מתי החזון התמיד והפשע שומם ואומר (לקמן יב) מעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם:

ונצדק קדש. יכופר עון ישראל לבטל גזרות מדרסן ומרפסן מאז גלו גלות ראשונה למצרים עד יגאלו ויושעו תשועת עולמים במלך משיחנו וחשבון זה כלה לסוף אל"ף ור"ץ מיום הוסר התמיד והוא שנאמר בסוף הספר ומעת הוסר התמיד כדי לתת שיקוץ שומ' ימים אלף ור"ץ יהיה ולא יותר שיבא המלך משיחנו ויסיר שקוץ השומם והתמיד הוסר ו' שנים לפני החורבן ב"ש והעמיד צלם בהיכל ויום י"ז בתמוז היה ששרף אפוסטמוס את התורה ובטל את התמיד והעמיד צלם בהיכל כמו ששנינו במסכת תענית, ושש שנים שכתבתי אין בידי ראיה מפורשת אך יש ראיה ששבוע שלם לא בטל התמיד לפני החורבן שכן ניבא דניאל על טיטוס (לקמן ט') וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה כלומר מקצת השבוע שלפני החורבן יבטלו הקרבנו' כך מפורש למטה בענין נחזור על הראשונו' כיצד מכוון חשבון ערב ובקר אלפי' ושלש מאות מיום רדת ישראל למצרים להיות כלה לסוף אלף ור"ץ ליום שהוסר התמיד, ר"י היו במצרים ד' מאות ושמונים מיום צאתם עד ויבן הבית ד' מאו' וי' היה הבית וע' שנה גלות בבל וד' מאות וך' בית שני תן עליהם אלף ור"ץ של קץ הימים הרי אלפים וח' מאות צא מהן ו' שנים שהוסר התמיד לפני החורבן שלא מנה הכתוב אלף ור"ץ אלא למעת הוסר התמיד הרי לך חשבון ערב ובוקר ואלפים וג' מאות עוד נוסף בחשבון אשרי המחכה ויגיע לקץ הימים מ"ה שנה יתרים על אלף ור"ץ יש לומר על חשבון הראשון יצא המלך המשיח ויחזור ויתכסה מהם אותם מ"ה שנים ורבי אליעזר הקליר יסד (בסילוק יוצר של פרשת החדש) ביסוד שירו שבועים ששה הרי מ"ב, וי"ל הג' שנים שלא באו לחשבון שבוע לא מנה ואני מצאתי כך במדרש רות שעתיד מלך המשיח להתכסות מ"ה שנים לאחר שיגלה ומביא ראיה מן המקראות הללו: