פרשנות מצטטת על דניאל י:י

וההודאה השלישית – הענשים. הראשון שבהם – הקללה, ועתה ארור אתה. ועתה, כל עוד שהוא עומד במצב הזה. תחילת הקללה צחיחות האדמה, כמו שפירשנו את מה שנאמר באדם: ארורה האדמה בעבורך. וכשם שראשית ברכה – שפע האדם ככתוב: מבורכת ייי ארצו, ואחרי כן הברכה לאדם, שמחה, והקללה עצב, הברכה כבוד וגדולה והקללה, בוז, הברכה חיים בשני העולמות, והקללה – כרת, ככתוב: כי מבורכיו ירשו ארץ ומקלליו יכרתו. ואפשר גם כן לפרש "ארור אתה מן האדמה" -יותר מן האדמה, כי קללת האדמה בדבר אחד, וקללת האדם בדברים רבים. כמו שביארנו. ומה שהוסיף: "אשר פצתה" אין זה מייחס את הפעולה לאדמה, ובפרט מאחר שספיגת הדם אינה נחשבת לה לחטא, כי מטבעה לספוג, ואין היא בעלת בחירה. אלא הפעולה המכוונת מיוחסת לקין, וכאילו אמר: צחיחה תהיה לך האדמה, אשר הרוית אותה בדם אחיך. והכוונה האמיתית: אשר הפצית את פיה. ומהנאמר בסוף חפסוק "לקחת את דמי אחיך" נראה שהרגו בסיף או בדבר אחר השופך דם. וכי תעבוד את האדמה, פירש ארור וגו' – יעבדנה ולא תוציא לו דבר. הלא הראה (שבעונש) כמו זה דן את דין המתרשלים בשמירת בני אדם שגרמו לשפיכת דם נקי, ככתוב: אשר לא יעבד בו ולא יזרע. ואם היה הנחל ההוא נטול פריון מטיבו, (מוטב), ואם לאו, התורה הזהירה על כך. ומפני מה ענש את זקני העיר הקרובה אל החלל? נפרשהו במקומו בעזרת האל. וענשו של קין: נע ונד. והוראת שניהם יחד היא שלא ישב ישיבת קבע במקום אחד ולא ימצא שלווה, וההוראה המיוחדת של נע היא, שינוע קמעא קמעא, ככתוב: וינע לבבו ולבב־עמו וגומ', ובדברי דניאל: ותניעני על ברכי וכפות ידי. וההוראה המיוחדת של נד היא עקירה ממקום למקום ככתוב: ולא אסיף להניד רגל ישראל מן האדמה. והמועקה של שניהם יחד יגרמו לו פחד מפני החום והקור והרעב והצמאון וסכנת החיות והנחשים וכדומה. כי כשאדם מתיישב במקום אחד הוא בונה לו בנינים למחסה מפני החום והצינה, ומתבצר במקומות המגינים עליו מפני החיות ומפני כל דבר המטיל עליו פחד, והוא זורע ונוטע ומזרים מים ומתקן לעצמו כל דבר נחוץ. אבל כשהוא נד ממקום למקום אי אפשר לו להתקין לעצמו את צרכי כל יום, וכך נעדרים צרכיו, ותלאה וצרה באות במקומם. הלא תראה איך באו דברים כאלה על אבותינו כנאמר: המוליכך במדבר הגדול והנורא.

וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע: דע שכל מקום שנאמר בעברי שם כף סתם היא רק כף היד, לא כף הרגל. כי כף הרגל בא תמיד בסמיכות ["כף הרגל" "כף רגליכם"] ופירושו הנכפף מן הרגל ככף כמו "כף ירכו" "כפות תמרים" ולא נמצא סתם, אבל כף היד בא תמיד סתם. [חוץ מג' מקומות: "ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן" (שמואל א ה׳:ד׳), "ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים" (מ"ב ט, לה), "ותניעני על ברכי ועל כפות ידי" (דניאל י׳:י׳) – משום דשם נפרדו האיברים מן הגוף. וגם בדניאל על ידי החרדה נתבטלו הכחות ובזה יצייר האבר מופרד ולכן יסמיך ממה היה] ואחר שכל החיות הולכים על ד' רגליהם והאדם על שתי רגלים, מבואר שמה שכתב "כל הולך על כפיו" הוא הקוף, שמשפחת הקופים כפי שגדרו אותם חכמי הטבע הם בעלי ארבע ידים כי יכולים לאחוז כל דבר בידיהם האחרונות שהם הרגלים כבידיהם אשר לפנים. והנה הקופים העצמיים הם חסרי הזנב ונמצא ממיניהם שאין להם רגלים רק ארבע ידים עד שהם בכלל "הולך על כפיו" והם הקופד (מובא בברכות (דף נז:) חוץ מן הפיל והקוף והקיפוד, ופרש"י חיה הדומה לקוף ויש לה זנב. וכן פרש"י בבכורות (דף ח) שנקרא בל"א מערקאצע). וכן חולדת הסנאים היה מזה המין. ואדני השדה מובא בכלאים (פרק ח) ופירוש הרמב"ם חיות הדומים לבני אדם. ובירושלמי שם (ירושלמי כלאים) בר נש דטור והוא חי מן טבורא וכ'. ולהרמב"ם יהיה אדם היערי (הנקרא בשם אראנג אוטאנג או המין הנקרא שימפאנזע). וגם כלב הים נכלל במה שכתב "כל הולך על כפיו" באשר באצבעות רגליהם פרוש עור המשוט ומהלך על הארץ ברגלים מועדת. וגם הוא מטמא כמ"ש במשנה (משנה כלים פ"יז) כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שבורח ליבשה. ובמדרש (קהלת) יש דברים הרבה מרבים הבל כגון מגדלי קופים וחתולים וחולדת הסנאים מה אית ליה הנאה מנהון – מבואר שאלה הם מינים דומים. ואחר שבכתוב הקודם דבר מאשר להם סימני טומאה או טהרה ברגליהם, באר פה המינים שאין להם רגלים כלל. והנה מה שכתב "ההולכת על ארבע" שהיא ד' רגלים היא שפת יתר, דלא מצאנו הולכים על שתי רגלים רק אדם ועופות ומהם לא דבר פה דהא אמר "בכל החיה". רק דכוון שמה שכתב "בכל החיה" פירושו עם כל החיה ורצונו לומר הולכי כפים עם כל החיה כולם מטמאים. ואם יאמר "בכל החיה" לבד נפרש שכיון על חיה טהורה ונאמר שפסוק הקודם דבר בטמאות (כמ"ש "ושסע איננה שוסעת") ובפסוק זה דבר מטהורות ונפרש שהולכי כפים טהורים עם כל החיה הטהורה שכמותם. ולפי זה לא יהיה פסוק זה מיותר ולא נדרש שני פסוקים אלה, אחד על אבר מן החי ואחד על אבר מן המת, רק נאמר שאחד דבר מחיות טמאות ואחד מן הטהורות ומלמד ששניהם מטמאים במותם. לכן אמר "בכל (פירוש: עם כל) החיה ההולכת על ארבע" שכולל בין טמא בין טהור. ועל ידי זה פסוק אחד מיותר ומוכרח להדרש אחד על אבן מן החי ואחד על אבר מן המת. וזהו שאמר בספרא זו חיה טהורה (ר"ל מן "בכל החיה" נאמר שפירושו חיה טהורה כנזכר) חיה טמאה מנין? ת"ל ההולכת על ארבע. (וזה שכיון במ"ש בחולין (דף ע:) חיה טהורה לא למדנו נם לי כל הולך על כפיו בכל החיה נמתי לו וכי נאמר "וכל החיה"). ומה שאמר "בכל החיה" להביא את הפיל – ר"ל כי הפיל הוא נכנע וישוב בייתי אחר שנולד מדברי עד שהוצרך לאשמעינן בכלאים (משנה כלאים פ"ח) שהפיל מין חיה ולכן מרבה אותו מן מלת "כל".

וכל אשר יגע בו הזב: ממ"ש "אשר יגע בו" משמע שנוגע בעצמו בלא אמצעי, לא בצואה שעליו וכולי וכמו שדריש למעלה (סימן קלה) על מה שכתוב "והנוגע בבשר הזב". ומ"ש ת"ל טמא, הוא מ"ש "וטמא עד הערב" שנדרש ששה פעמים בפרשה זו כמו שכתבנו למעלה (סימן קלג) עיי"ש. ולכאורה משמע שדרשת הספרא פה הוסדה על מה שכפל שנית "וכל אשר יגע בו הזב" שהיא למותר שכבר אמר "והנוגע בבשר הזב" ומה לי טהור נוגע בטמא או טמא נוגע בטהור. ועל כרחנו שבא להוסיף שכמו שטהור הנוגע בטמא צריך שיגע בטמא עצמו בלא אמצעי כמו שדריש לעיל סימן קלה כן צריך שהטמא יגע בטהור עצמו בלא אמצעי כמ"ש בחולין (דף קכו). ובגמ' נדה (דף מג) אמר "כל אשר יגע בו הזב" זה הסיטו של זב, שלא מצאנו לו חבר בכל התורה כולה, ואפקא רחמנא בלשון נגיעה למימרא דהיסט ונגיעה כידיו, מה התם מאיבראי אף הכא מאיבראי. ומשמע שבא לתקן הכפל הזה שלמעלה מדבר מנגיעה ופה מדבר מהיסט. ואחרי ההשקפה דבריהם מוסדים בעומק הלשון שבכל התורה בא הציור שהאדם הטהור נוגע בטמא או בדבר טמא, ולא יצייר שהטמא נוגע באדם הטהור (רק אם הטהור הוא בלתי אדם שלא שייך בו שיתנענע ליגע). וכבר בארתי הטעם למעלה (פרשת צו סימן לח) משום שעל הטהור מוטל להזהר מן הטמא, לכן יצייר תמיד אם לא נזהר ונגע בטמא. והנה פה יצא מן הכלל שמצייר הנגיעה מן הטמא אל האדם הטהור, מזה הוציאו שמ"ש "וכל אשר יגע" בא על הסטת הדבר עצמו, כי מצאנו פעל "נגע" שבא על העתקת הדבר ממקומו כמו "כי נגע בכף ירך יעקב", "והנה יד נגעה בי ותניעני על ברכי" (דניאל י י), "הנוגע באיש הזה ובאשתו" (בראשית כ״ו:י״א), "הנוגעים בנחלה" (ירמיהו י״ב:י״ד), "כגעת בה רוח הקדים" (יחזקאל י״ז:י׳), "וגע בכל אשר לו" (איוב א׳:י״ט), "ויגע בארבע פנות הבית" (שם), "כל מכה יבוסי ויגע בצנור" (שמואל ב ה׳:ח׳). והגם שלשון זה לא יורה בעצם על ההיסט והיא דרך מליצה והשאלה ולמה לא תפס לשון המורה על ההיסט בעצם וראשונה? על זה אמר דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה וכולי מה התם מאיבראי וכולי ללמד שבין ההיסט בין הנגיעה, צריכים להיות באבר הגלוי שאם קנה בקומטו של זב והסיט בו, טהור. ולכן כל נגיעות ילפינן מנגיעה דהכא שצריך להיות באבר הגלוי והוא הדין שהטהור הנוגע (דנגיעה כתיב תמיד על הטהור) צריך להיות באבר הגלוי, אבל ההיסט שלא נמצא במקום אחר על הטהור בלשון נגיעה רק פה על הטמא ידעינן שהזב צריך להסיט באבר הגלוי ולא ידעינן שהיסט הטהור צריך להיות באבר הגלוי, ולכן אמר ר"ל קנה בקומטו של טהור וכולי ועיי"ש בתוס' והבן. וז"ש בגמ' במתק לשונה וכל אשר יגע בו הזב זו הסיטו של זב שלא מצאנו לו חבר בכל התורה כולה, שכללו בדבריהם עוד כוונה שלא מצאנו חבר ללשון זה שיתפס שנגע הטמא בטהור, כי תמיד יצייר שנגע הטהור בטמא. אולם יקשה על מה שכתבנו בפר' חוקת "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" שנמצא עוד מקום אחד שתפס הלשון שנגע הטמא בטהור, ובספרי (שם סוף חוקת) או שמטמא בהיסט קל וחמר הוא, ומה נבלה קלה הרי מטמא בהיסט, מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט?! ת"ל "וכל אשר יגע" – במגע הוא מטמא ואינו מטמא בהיסט שלכאורה נהפוך הוא שממ"ש "כל אשר יגע בו הטמא" משמע שמדבר בהיסט כמו פה. אך באמת ההיסט דשם הוא שהסיט הטהור את הטמא, שהוא טומאת משא וכמש"ש (ספרי פסקא קכז) ומנין שהמת מטמא בהיסט אמרת קל וחמר מנבלה עיי"ש, והוה אמינא שגם טמא מת מטמא בהיסט כמת וכנבלה, דהיינו אם הטהור הסיטו, ואם היה כתוב "וכל אשר יגע הטמא בו" הייתי דן בקל וחמר שהוא הדין לטומאת משא כמו שבמת הגם שתפס נגיעה מטמאם במשא מקל וחמר. לכן שינה ואמר "כל אשר יגע בו הטמא" שנגיעה כזו לא משכחת במשא כלל, דכשהטהור נוגע בטמא יצויר שיסיט אותו בנגיעה זו, לא כן כשהטמא נוגע בטהור, ובזה בא לדייק דוקא נגיעה ולא היסט. ולענין שלא יטמא בהיסט כמו בזב אם הסיט הטמא את הטהור אין צריך קרא כי זה אין מטמא גם במת וכ"ש בטמא מת, והוא רק בזב ולא נמצא לו חבר.