פרשנות מצטטת על דניאל י:יב

באכילה ובשתיה וברחיצה. אכילה ושתיה דאקרו ענוי מנלן. כתיב הכא תענו. וכתיב (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך. ש"מ דרעבון אקרי ענוי. רחיצה. דכתיב (מלכים א' כ') כי נשאת את ארון ה' אלהים לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב התם (שמואל ב י״ז:כ״ט) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא. וכתיב (משלי כ״ה:כ״ה) מים קרים על נפש עיפה. ולא כתיב בנפש. ש"מ עיף מרחיצה הוא. סיכה דכתיב בדניאל [י'] לחם וגו' וסוך לא סכתי וכתיב (שם) כי מן היום וגו'. ולהתענות. וכתבו התוספות דכמה ענויין של צער עשה דניאל ואנן לא גמרינן אלא סיכה משום דרשא דבמשנה ד' פ"ט דשבת מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק״ט:י״ח) ומההוא דרשא לחודא לא סגי דאם כן ליתסר אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתייה להכי אייתי קרא דדניאל דכתיב ביה להתענות. תשמיש המטה דכתיב (בראשית ל״א:נ׳) אם תענה את בנותי ואם תקח נשים תענה מתשמיש. תקח צרות. גמ':

באכילה ושתיה. אכילה ושתיה דאקרו עינוי מנלן כתיב הכא תענו וכתיב ויענך וירעיבך ש"מ דרעבון איקרי עינוי. רחיצה, דכתיב כי נשאת כו' וכי התענית בכל אשר התענה אבי, וכתיב התם (שמואל ב י״ז:כ״ט) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא, וכתיב (משלי כ״ה:כ״ה) מים קרים על נפש עיפה, ולא כתיב בנפש, ש"מ עיף מרחיצה הוא. סיכה, דכתיב לחם וגו' וסוך לא סכתי, וכתיב (שם) כי מן היום וגו' ולהתענות. תשה"מ, דכתיב אם תענה את בנותי ואם תקח נשים, תענה מתשמיש, תקח צרות, גמרא:

ידיעות החכמות ושרשי התבונות אהבת השם ויחוד האל והם שני פינות רמות ונשאות אשר בהם נכללים כל התורה וכל החכמות והתבונות בם נכללות והנה צריך לכל אוהב אמיתי שלא תהיה האהבה על איזה מתנה אשר נתן לו אהובו או שיקוה ממנו איזה דבר כי הנה זאת האהבה עתידה להתבטל כאמרם ז״ל כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה אבל האהבה שהיא מצד שיווי המזג והטבע ואינה תלויה בדבר תשאר קיימת לעולם ועכ״ז אם יאמ׳ לו אהובו שיהרג עצמו ודאי שלא יאבה ולא ישמע אליו כי אין לאיש נכבד מנפשו וכן אם יהיה נבהל להון ויאהב הממון יותר מנפשו ודאי כי לא יתן לו ממונו כי הדם הוא הנפש לכך בא הפסוק להזהירנו כי האהב׳ אשר חייב האדם לאהוב את השי״ת שאפילו יסתכן בגופו ובממונו לאהבתו לא יניח אהבתו וזש״ה ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך כמו שדרשו רז״ל בכל לבבך בשני יצריך וכו׳ והנה בודאי כיון שהאהבה תחזק בלבו כ״כ כמו שאמרנו נמצא כאלו קיים כל התורה כי ודאי אחרי היותו כ״כ אוהב את הקב״ה והוא מושרש בשרש גדול אשר כזה והב״ה יפתח לבו ויתן לו לב חכם ונבון כש״ה אני אהבי אהב א״כ קנה החכמה והתבונה באהבה וגם כן צריך לאיש אשר כזה ליחד אל איום שלא יאהב אותו וח״ו יחשוב שיש שתי אלהות כי הרי יצא שכרו בהפסדו אבל צריך להשיב אל לבו שהשי״ת אחד ושמו אחד ואז בודאי החכמות והתבונות יבואו מאליהם כיון שיש בידו השרשים האלו כל הענפים הם ברשותו וכמש״ה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו והנה לאיש אשר כזה הקב״ה לא יעזב חסדו ואמתו מאתו כמש״ה מי הקדמני ואשלם כי אפי׳ למי שאינו ראוי והגון שיב׳ לו איזה טובה מצד פשעיו וחטאיו וישוב אל ה׳ וירחמהו וכשידרוש לאל בכל לב יענהו משמי קדשו וכ״ש וכ״ש לאיש אשר כזה שיתן לו בתורת אמת מה שאין כן באחרים שיתן להם בתורת חסד כמש״ה כי עם ה׳ החסד וכו׳ יר׳ כי שום נמצא לא יוכל להשפיע חסד גמור לשום נמצא בלתי השי״ת כי עמו החסד הידוע הגמור ולא ביד שום נמצא והטע׳ ששום נמצא לא יוכל להשפיע על שום נמצא חסד גמו׳ הוא כי כל מיני החסד מושפעי׳ ונמשכי׳ מאת ה׳ בשביל שאי איפשר שיקוה האדם חסד גמור משום נמצא אלא א״כ ימצאו במשפיע ההוא ארבעה תוארים הראשון שיהיה המשפיע ההוא בלתי משתנה שאם הוא משתנה לא יהיה החסד הנשפע ממנו גמו׳ כי ישתנה בהיות המשפיע משתנ׳ ואין נמצא בלתי השי״ת שלא ישתנה כמש״ה אני ה׳ לא שניתי וכו׳ אם כן אי איפשר שיבא חסד גמור מהמשתנ׳ שיהיה קיים שלא ישתנה. והשני שיהיה המשפיע ההוא בלתי צריך אל עזר זולתו בהשפע׳ החסד ההוא שאם הוא צריך אל עזר זולתו לא יהיה בטוח מקבל החסד שיתמיד החסד ההוא וזה מבואר מהכוחות העליונו׳ שהם י[ע]זרו על דבר כשיסכי׳ עמהם ענין או סיבה אחרת עוזרת כמו שאומרים האצטגננים כשיהיה בעל הצומח בבית כבודו אז יביט אל ככב טוב וכיוצא בזה ואין נמצא בעולם שלא יצטרך אל עזר זולתו אלא השי״ת כמש״ה אני ה׳ עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי. והשלישי שיהיה המשפיע ההוא יכול על שני הפכיים בשוה כי בזולת זה לא יוכל המקבל להשיג חפצו בכל עת שירצה כי פעמי׳ יצטרך האדם דבר ופעמים אל הפכו כי פעמי׳ יצטרך האדם לעשות מלחמה ופעמי׳ יצטרך אל שלום והנה ידוע מהכוחות העליונות כי הככב המורה על המלחמה לא יורה על השלום והמורה על החרבן לא יורה על הבניין ואין כח ביד המורה על המלחמה להפך הוראתו על השלום וכן המורה על המחלה לא יורה על הרפואה ולזה לא יוכל שום מקבל החסד להיות בטוח שימשך אליו החסד המצטרך לו אלא אם כן יהיה המשפיע יכול על שני הפכיים בשוה ואין בכל הנמצאי׳ שיהיה יכול על שני הפכיי׳ בלתי השי״ת כמ״ש ה׳ יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה׳ עושה כל אלה. והרביעי שיהיה המשפיע ההוא באופן שלא יוכל שום נמצא אחר לעכב על ידו מלעשות רצונו כי אם יש מעכב על ידו לא יהיה בטוח מקבל החסד שיגיע אליו המבוקש מן המשפיע ההוא כי אולי יעכב על ידו זולתו והוא מבואר שכל נמצא זולת השי״ת יכול השי״ת לעכב בידו ואין מי שיעכב ביד השי״ת שלא יעשה רצונו כמש״ה הן יחתוף ומי ישיבנו מי יאמ׳ אליו מה תעשה ובהתחבר אלו הד׳ תוארים במשפיע יהיה בטוח מקבל החסד שיתקיים בידו החסד המגיע לו או החסד המבוקש ואחר שאין זולת השי״ת שימצאו בו הד׳ תוארים האלו אין ראוי שיבוקש או יקוה חסד משום נמצא זולתו וזה מה שפירש הפסוק בפרשת האזינו ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל וביאורו כי הגוים היו מצרים לישראל בחושבם כי השי״ת ח״ו אין בו יכולת להצילם ואומרים איה אלהמו צור חסיו בו והדברים האלו הם מורים שהיו חושבים כי אלהי ישראל ח״ו דומה לכחות העליונות שהוא מקבל שינוי או שהוא צריך אל עזר זולתו או שאינו יכול על שני הפכיים בשוה או שיש שום נמצא שמעכב על ידו ולזה ביאר כי אין השי״ת שהוא אלהי ישראל כשאר הכחות העליונות כאשר חשבו אבל הענין הוא בהפך כי הוא ית׳ קיים ואינו משתנה וזהו או׳ ראו עתה כי אני אני הוא כלומ׳ כי אין נמצא בעולם שיוכל לומר על עצמו אני אני הוא בלתי השי״ת כי כל נמצא זולתו משתנה מיום אל יום ואינו היום אותו שהיה אתמול כי כבר נשתנה ולזה לא יפול עליו לשון אני אני הוא כי אני יורה על תואר קיים ולהיותו בלתי משתנ׳ יכול לומ׳ על עצמו אני אני הוא וכן אמ׳ הנביא אנכי אנכי הו׳ מנחמכ׳ כי לא יפול הכפל הזה אלא עליו ית׳ כי הוא היו׳ אותו שהיה אתמול מבלי שום שינוי וזה רומז על התואר הראשון ואמ׳ אח״כ ואין אלהים עמדי שאיני צריך לעזר זולתי זהו לרמוז על התואר הב׳. ואמ׳ אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא כלו׳ שיש לי כח על שני הפכיי׳ בשוה לרמוז על התואר הג׳. וסיי׳ ואין מידי מציל לרמוז על התוא׳ הד׳ כלומ׳ שאין שום נמצא שיוכל לעכב על ידו מלעשו׳ רצונו ואחר שאי איפשר בשום נמצא שימצא שום אחד מאלו הד׳ תוארי׳ כ״ש ארבעתם יחד זולת השי״ת לז״א המשורר יחל ישראל אל ה׳ כי עם ה׳ החסד וכו׳ כלומר קוה אל ה׳ כי מה שאתה מבקש ממנו אינו עצם הגמול אלא עצם החסד ואין שום נמצא שיוכל לעשות חסד זולתו כי הוא לבדו מקור החסדים והטובו׳ וזש״ה כי עם ה׳ החסד ולא עם זולתו וע״ז הדרך תוכל לפרש גם כן מזמור אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ ואחר שהוא ית׳ ברא כל הנמצאים הנה התפילה היא ראויה לבורא ולא לזולתו כי כולם נבראים כמוני ואיך יעצור רוח מבינת האדם להתפלל אל אל לא יוכל להושיע ולתת לכל שואל די מחסורו אשר יחסר לו והנה ההתעוררו׳ מהתפילה היא מהכח השכלי ואפילו שתמצא הכתוב אומר תאות ענוים שמעת ה׳ שיראה כי התפילה היא מהתעוררות הכח התאווני אינו כן אלא כשיתחיל הכח התאווני להתאוות יתעורר השכל לחשו׳ מחשבו׳ לבקש דרך אשר תושגב בו התאו׳ ההיא וכשישפוט מזה לא יושג אלא על ידי השם שהוא יכול על כל דבר ומשפיע חסד אפילו על הבלתי ראוים יגזור השכל שראוי להתפלל אליו ית׳ ולפי שההתחלה היא מהכח התאווני יחס הכתו׳ שמיעת התפילה אל הכח התאווני כמש״ה תאות ענוים שמעת ה׳ כאילו התפילה מצד כח המתאוה ואינו כן אלא מצד כח השכלי המעור׳ ומיישר את האדם להתפלל תפילתו אל מי שיכול לתת לכל שואל די מחסורו אפילו שלא יהיה ראוי מצד חסדו ולזה סיים הכתו׳ תכין לבם תקשיב אזניך לבא׳ ששמיעת תאות הענוים אינה אלא אחר שיוכן הכח השכלי אל התפלה לפני יוצר כל וכל יכול וזש״ה תכין לבם ואז תקשיב אזניך וכן נאמר לדניאל למן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני נשמעו דבריך וביארו רז״ל מכאן שאפילו קבלת התענית קודם שיתענה תועיל לקבלת התפילה מצד הכנת הלב וזש״ה והיה טרם יקראו ואני אענה כלומר כשיבין הכח השכלי להתפלל או להכנע ולהתענות לפני טרם שיעשו התפילה והתענית אני אענה ובעוד שהם מדברים התפילה והתענית בפיהם אני אשמע אחר שיגמור הכח השכלי שראוי להתפלל על הדבר ההוא אל השי״ת והנה התפילה היא כמו הסם אשר הוא סגוליי לכל החלאים אפילו שיהיו הפכיים זה מזה שכל מה שירצה האדם ישיג בה אשר היא מחיה מתים מעניין אליהו ואלישע וממית ופוקד עקרות ורופא מצורעים ופוקח עורים וכל דבר אשר ירצה האדם ישיג בתפילתו והנה פה יגיד עליו ריעו שהפך את הגזירה ממות לחיים כרגע אם כן התפילה היא כמו הצרי הכולל המועיל לכל החלאים והארסיים הן חמים הן קרים ולא כשאר מיני הטריאק שהם מועילים לחולים פרטיים בלבד יש מהם לארס חם ויש מהם לארס קר בלבד ולא נמצא אחר מהם מועיל לחם ולקר ולחוליים הפכיים והתפילה מועילה לעניני׳ הפכיים שהרי משה אמר זכור לאברהם וכו׳ ואסף אמר אל תזכור לנו וכו׳ הרי שמועיל אל הזכירה ואל השכחה כ״ש כשתהיה בכונת הלב כש״ה תכין לבם וכו׳ והכוונה היא בכח השכלי השופט האמיתי שלא יושג שום דבר אלא על ידי הי״ת יען כי כל הד׳ תוארים נמצאים בו או עם דמעה כמו שראינו בחזקיה שאומר הפסוק שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעתך והכוונה תדע למה שמעתי את תפילתך שמן הראוי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים אבל כיון שקודם תפילתך הכנת לבך לי ושפכת דמעות אפילו שהתפילה תהיה בשבילך שמעתי אותה כמש״ה שמעתי את תפילתך. או אם ירצה גם כן להתפלל עם הכנעת גופו בתענית ג״כ אחור לא תשוב ריקם תפלתו כמ״ש בדניאל למן היום אשר נתת לבך להתענו׳ לפני נשמעו דבריך. ולזה בצר׳ גדולה הזאת אסתר צותה למרדכי שיצומו ג׳ ימים לילה ויום עם התפילה לאל כי ידעה כי לא קצרה יד ה׳ מהושיע כיון שהכניעו עצמם קודם בהכנעה גדולה כזאת אשר צמו ג׳ ימים וג׳ לילות אפילו שלא היו ראוים נדבקו בהשגחה האלהית וידוע הוא כי במקום אשר תחול ההשגח׳ לא תשלוט בו הכליון והנה השי״ת נעתר להם והצילם והפך להם היגון לשמח׳. אם כן יעלזו חז״ל בכבוד אשר חייבו וצוו לקרו׳ המגילה הזאת ולהשמיעה לכל העם אנשים ונשים קריאה מחוייבת נוספת על הרשויה פעמים בכל שנה ושנה לעשותה זכר מק״ו כמו שנבאר בע״ה במאמר הא׳ שמי שלא שת לבו בפעם הא׳ ישית לבו בפעם השנית כי הוא לימוד גדול ומועיל שבהיות שהרצים יצאו דחופים והדת נתנה ודת לפרס ומדי דלא להשנאה ובאו מים עד נפש כנראה הקב״ה קודם מכה ציץ רפואה פרח כמו שנבאר בע״ה לקמן אם כן מנדון דידן יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל וישובו אליו בצום ובבכי ובתפילה ומיד יושיעם מיד כל שוסיהם כי עם ה׳ החסד ולכך התקינו לצום צום אסתר ואפילו שלא מצאנו ראיה מפורשת בגמר׳ לצום הזה הנה המרדכי כתב שיש סעד ממה שאמרו שיום י״ג זמן קהלה לכל היא והכונה הוא שהיו מתאספים לצום אסתר שהוא בי״ג ומתאספין לעירות כמו בשאר תעניות עכ״ל.