וַיֹּ֕אמֶר קְרָ֥א שְׁמ֖וֹ לֹ֣א עַמִּ֑י כִּ֤י אַתֶּם֙ לֹ֣א עַמִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹֽא־אֶהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ (ס)
בן יהוידע
בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. מקשים למה לא אמרה: פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר כוכב מיעקב בהפטרת מסעי על מאמר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (בראשית יב, ג) דהכתוב מהפך הסדר דאצל הברכה הזכיר השם יתברך את פעולת עצמו תחלה ואחר כך הזכיר את המברכים דאמר לו 'ואברכה את מברכיך' ובקללה הזכיר המקללים תחילה ואחר כך הזכיר הפועל היוצא מאתו יתברך דאמר 'ומקללך אאור' ולא אמר אאור את מקללך?
ופירש שם כי כלל הענין הוא בחוקי ההגיון להקדים תמיד הסיבה למסובב והנה בהשפעת הטובה הקדוש ברוך הוא הוא בעל הסיבה כי הוא מטיב רק מצד היות חפצו להטיב ובהפך אצל הרעה האדם הוא בעל הסיבה כי הוא המסבב לעצמו את הרעה לכן יפה אמר הכתוב על הסדר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ שהקדים הכתוב להקדוש ברוך הוא תחלה אצל הטובה אך אצל הרעה אמר וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר כי המקלל הוא הגורם לעצמו את מארתו כי מפני שקלל לכן יאור עתה נמצא הוא עצמו סיבב את רעתו.
ובזה פירש מאמר רבותנו ז"ל (במדבר רבה ב, טז) אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני ראשון לטובה ואחרון לרעה ראשון לטובה (הושע ב, כה) 'וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה' ואחר כך 'וְהוּא יֹאמַר אֱלֹקָי' אבל ברעה אמר תחלה (הושע א, ט) 'כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי' ואחר כך אמר 'וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם' והוא מבואר היטב על פי האמור עיין שם.
והנה ידוע מה שאמרו בגמרא (כתובות נט:) תני רבי חייא אין אשה אלא לבנים, כלומר אם לא בשביל שתוליד בנים לא היתה האשה נבראת כי לא נבראה אלא רק לצורך זה שתנשא לאיש ותוליד ממנו בנים וכן הוא אומר לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח)
נמצא האשה היא סיבה לנשואין שישאנה האיש כדי שיוליד ממנה בנות שאם לא היה יוצא ממנה בנים לא היה האיש נושא אותה ומאחר כי בחוקי ההגיון הוא להקדים הסיבה למסובב לכן בת קול מכרזת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי כי בת פלוני להיותה ראויה לבנים לכן מזדווגת לפלוני כדי שיוליד ממנה בנים.
ובזה יובן בס"ד הכתוב נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) כלומר היא הסיבה להדבק בגבר והיינו תְּסוֹבֵב לשון סיבה. ועוד נראה לי תְּסוֹבֵב ג' בַּר, כי לדעת בית שמאי חיוב פריה ורביה ב' זכרים ונקבה אחת (יבמות סב.) נמצא הם ג' בנים וכיון דאין אשה אלא לבנים שהוא שם כולל זכרים ונקבות נמצא היא סיבה לפריה ורביה שהיא לידה של ג' בר.
ועוד נראה לי בס"ד קושיא הנזכר שבאה בת קול ללמדנו מוסר השכל שתהיה הנקבה טפילה לזכר ולא תתגדל ותתנשא עליו ולכן אמרה לשון זה לתלות הנקבה בזכר ולא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי. ובזה יובן מאמר רבותנו ז"ל (בבא בתרא קמא.) בת בתחלה סימן יפה לבנים, פירוש ממה דנקטה בת קול בת בתחלה שאמרה בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ולא נקטה הבן בתחלה שלא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי הנה בזה הלשון דנקטה בת קול יש סימן יפה לבנים הזכרים כי מזה אנו למידין שהבנות יהיו טפלים לבנים הזכרים ולא להפך!
או נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בס“ד בסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בהפטרה של פרשת וילך בפסוק תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב (מיכה ז, כ) דאמרו רבותינו זכרונם לברכה יש האיש מחזר על בת זוגו שהולך אצלה לישא אותה וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה ויש בת זוגו הולכת אצלו לישא אותה וכמו שמצינו ביצחק אבינו ע"ה. וידוע שיש לישראל עם הקדוש ברוך הוא דין אשה ובעלה והוא יתברך אמר שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג, ז) שתפס השיטה כיצחק אבינו ע"ה וישראל אומרים הֲשִׁיבֵנוּ הֳ' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה (איכה ה, כא) דתפסי השיטה כיעקב אבינו ע"ה. ולכן מבקשים תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב עיין שם. ולכן כאן אומרת בת קול בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי דתופסת השיטה כיצחק אבינו ע"ה שתהיה מחזרת והולכת אצל הזכר לינשא לו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דהנקבות שורשם בגבורות והזכרים בחסדים ובבריאת העולמות למעלה יצאו הגבורות קודם שיצאו החסדים ובזה ניחא שהקדים הנקבה לזכר שאומרת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ואינה אומרת פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי עד כאן דבריו נר"ו.
והנה מקשים למה בזכר מזכיר שמו ובנקבה לא הזכיר שמה? ונראה לי בס"ד דהנקבה היא דין והזכר רחמים ולכן כוחות הדין נאחזים בנקבה יותר מן הזכר ולכן המזיקין והשדים נדבקים בנקבה יותר כידוע ועל כן לא הזכירה שמה כדי שלא יהיו המזיקין והשדים אשר ישמעון דברי בת קול מכירים בה ויתעוררו לרדוף להדבק בה מה שאין כן בזכר אין חשש פן בהזכרת שמו יתעוררו וירדפו להדבק בו.
ועוד נראה לי בס"ד דהנקבה בתחילתה בטילה היה לגבי אביה שאין לה רשות על עצמה שלא תוכל לקדש עצמה ורק אביה יכול לקדשה לכן מזכרת אותה על שם אביה כי הוא העיקר שלה ובידו תלויה אבל הזכר מתחילתו אינו בטל לגבי אביו דאין אביו יכול לקדש לו אשה ואין לו רשות עליו ולכן מזכרתו בשמו.
ועוד תרצתי דרך הלצה דהנקבה כל נדונייה שלה וצורכי נשואיה הוא מאביה ולכן תכבדנו בת קול בדבר זה של הנשואין להזכיר את בתו על שמו כי לולי הוא איך היתה נשאת כיון דהיא 'לית לה מגרמה כלום' אבל הזכר אינו צריך לתת מעות לאשה עד שיקחנה ועל הרוב אינם מביאים מעות מזומנים לצורך הנשואין אלא אדרבה הזכרים הם נעזרים מן הבנות שלוקחים בעת הנשואין מעות בעין מן אבי הכלה לכך לא תלתה בת קול את הבן באביו אלא קראתו בשמו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דלאו אורח ארעא שתזכיר בת קול שם הנקבה ולכן העלימה שמה וזכרה אותה על שם אביה.
ופירש שם כי כלל הענין הוא בחוקי ההגיון להקדים תמיד הסיבה למסובב והנה בהשפעת הטובה הקדוש ברוך הוא הוא בעל הסיבה כי הוא מטיב רק מצד היות חפצו להטיב ובהפך אצל הרעה האדם הוא בעל הסיבה כי הוא המסבב לעצמו את הרעה לכן יפה אמר הכתוב על הסדר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ שהקדים הכתוב להקדוש ברוך הוא תחלה אצל הטובה אך אצל הרעה אמר וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר כי המקלל הוא הגורם לעצמו את מארתו כי מפני שקלל לכן יאור עתה נמצא הוא עצמו סיבב את רעתו.
ובזה פירש מאמר רבותנו ז"ל (במדבר רבה ב, טז) אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני ראשון לטובה ואחרון לרעה ראשון לטובה (הושע ב, כה) 'וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה' ואחר כך 'וְהוּא יֹאמַר אֱלֹקָי' אבל ברעה אמר תחלה (הושע א, ט) 'כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי' ואחר כך אמר 'וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם' והוא מבואר היטב על פי האמור עיין שם.
והנה ידוע מה שאמרו בגמרא (כתובות נט:) תני רבי חייא אין אשה אלא לבנים, כלומר אם לא בשביל שתוליד בנים לא היתה האשה נבראת כי לא נבראה אלא רק לצורך זה שתנשא לאיש ותוליד ממנו בנים וכן הוא אומר לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח)
נמצא האשה היא סיבה לנשואין שישאנה האיש כדי שיוליד ממנה בנות שאם לא היה יוצא ממנה בנים לא היה האיש נושא אותה ומאחר כי בחוקי ההגיון הוא להקדים הסיבה למסובב לכן בת קול מכרזת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי כי בת פלוני להיותה ראויה לבנים לכן מזדווגת לפלוני כדי שיוליד ממנה בנים.
ובזה יובן בס"ד הכתוב נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) כלומר היא הסיבה להדבק בגבר והיינו תְּסוֹבֵב לשון סיבה. ועוד נראה לי תְּסוֹבֵב ג' בַּר, כי לדעת בית שמאי חיוב פריה ורביה ב' זכרים ונקבה אחת (יבמות סב.) נמצא הם ג' בנים וכיון דאין אשה אלא לבנים שהוא שם כולל זכרים ונקבות נמצא היא סיבה לפריה ורביה שהיא לידה של ג' בר.
ועוד נראה לי בס"ד קושיא הנזכר שבאה בת קול ללמדנו מוסר השכל שתהיה הנקבה טפילה לזכר ולא תתגדל ותתנשא עליו ולכן אמרה לשון זה לתלות הנקבה בזכר ולא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי. ובזה יובן מאמר רבותנו ז"ל (בבא בתרא קמא.) בת בתחלה סימן יפה לבנים, פירוש ממה דנקטה בת קול בת בתחלה שאמרה בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ולא נקטה הבן בתחלה שלא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי הנה בזה הלשון דנקטה בת קול יש סימן יפה לבנים הזכרים כי מזה אנו למידין שהבנות יהיו טפלים לבנים הזכרים ולא להפך!
או נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בס“ד בסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בהפטרה של פרשת וילך בפסוק תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב (מיכה ז, כ) דאמרו רבותינו זכרונם לברכה יש האיש מחזר על בת זוגו שהולך אצלה לישא אותה וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה ויש בת זוגו הולכת אצלו לישא אותה וכמו שמצינו ביצחק אבינו ע"ה. וידוע שיש לישראל עם הקדוש ברוך הוא דין אשה ובעלה והוא יתברך אמר שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג, ז) שתפס השיטה כיצחק אבינו ע"ה וישראל אומרים הֲשִׁיבֵנוּ הֳ' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה (איכה ה, כא) דתפסי השיטה כיעקב אבינו ע"ה. ולכן מבקשים תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב עיין שם. ולכן כאן אומרת בת קול בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי דתופסת השיטה כיצחק אבינו ע"ה שתהיה מחזרת והולכת אצל הזכר לינשא לו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דהנקבות שורשם בגבורות והזכרים בחסדים ובבריאת העולמות למעלה יצאו הגבורות קודם שיצאו החסדים ובזה ניחא שהקדים הנקבה לזכר שאומרת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ואינה אומרת פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי עד כאן דבריו נר"ו.
והנה מקשים למה בזכר מזכיר שמו ובנקבה לא הזכיר שמה? ונראה לי בס"ד דהנקבה היא דין והזכר רחמים ולכן כוחות הדין נאחזים בנקבה יותר מן הזכר ולכן המזיקין והשדים נדבקים בנקבה יותר כידוע ועל כן לא הזכירה שמה כדי שלא יהיו המזיקין והשדים אשר ישמעון דברי בת קול מכירים בה ויתעוררו לרדוף להדבק בה מה שאין כן בזכר אין חשש פן בהזכרת שמו יתעוררו וירדפו להדבק בו.
ועוד נראה לי בס"ד דהנקבה בתחילתה בטילה היה לגבי אביה שאין לה רשות על עצמה שלא תוכל לקדש עצמה ורק אביה יכול לקדשה לכן מזכרת אותה על שם אביה כי הוא העיקר שלה ובידו תלויה אבל הזכר מתחילתו אינו בטל לגבי אביו דאין אביו יכול לקדש לו אשה ואין לו רשות עליו ולכן מזכרתו בשמו.
ועוד תרצתי דרך הלצה דהנקבה כל נדונייה שלה וצורכי נשואיה הוא מאביה ולכן תכבדנו בת קול בדבר זה של הנשואין להזכיר את בתו על שמו כי לולי הוא איך היתה נשאת כיון דהיא 'לית לה מגרמה כלום' אבל הזכר אינו צריך לתת מעות לאשה עד שיקחנה ועל הרוב אינם מביאים מעות מזומנים לצורך הנשואין אלא אדרבה הזכרים הם נעזרים מן הבנות שלוקחים בעת הנשואין מעות בעין מן אבי הכלה לכך לא תלתה בת קול את הבן באביו אלא קראתו בשמו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דלאו אורח ארעא שתזכיר בת קול שם הנקבה ולכן העלימה שמה וזכרה אותה על שם אביה.
חידושי הרד״ל
(ח) אף אני אומר שאינם עמי. אפשר למדרשיה נמי בקרא דהושע שם אייסרם כשמע לעדתם. שאייסרם בזה שאשמיעם לקרותם בשם עדתם ולא עדת ה' המה. וז"ש בריש הושע המה לא עמי ואנכי לא אהיה להם מפני שכפרו ואמרו אנכי לא אהיה להם לכן גם אני אמרתי המה לא יהיו עמי:
הכתב והקבלה
אהיה אשר אהיה. הוראת שם הראשון הוא עתיד היכולת (איך קאן זיין), והוראת שם השני הוא עתיד הרצון, (וואס איך ווילל זיין), וכבר העירונו למעלה (ראשית י"ט) ההבדל שבין עתיד היכולת לעתיד הרצון, אמנם בפעלי ל"ה אין מקום לתליית ה"א בסופה. ע"ש. וטעם השמות האלה: אוכל להיות כל אשר ברצוני להיות, והמכוון בזה אוכל להתלבש באיזה מדה ותאר שרצוני להתלבש ולהתראות בו, כפי הכנת המקבלים וכפי העת והזמן המצטרך, פעם אתראה בשם שדי באופן שלא יתבטלו הנהגות הטבעיות, פעם בהויה ב"ה לחדש הנהגה נסית (עי' רמב"ן בפ' ושמי ה' לא נודעתי), פעם במדת קנא ונוקם, פעם במדת רחום וחנון (ובזה נבין מאמר הנביא (הושע א') ואנכי לא-אהיה לכם, כי אחר שייעד שם עליהם מקודם העונשים המעותדים לבא עליהם לרשעותם, ובכל זאת הקשו את ערפם ומאנו לשוב, הנה בזה גלו דעתם המשובשת שהוא ית' איננו מתואר בשם אהיה, ר"ל שאין ביכלתו חלילה להתלבש ממדה למדה, ממדת הדין למדת הרחמים למחול ולסלוח על עונם; ויעיד על אמתת פירוש זה המקף שבין שני תיבות לא-אהיה שהוא מחברם יחד); ולכוונה זו אמר (שם פסוק ו') לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם, כי להיותם מוטעים בדעה המשובשת, דלגודל רוממות האל לבלי שיעור ולרוב התנשאותו במעלה לבלי תכלית, לא יצייר אצלו שנוי וחלוף להשתנות ממדה למדה, ולזה החליטו בדעתם לומר שאין ביכלתו ית' להתלבש ממדת הדין למדת הרחמים, לכן אמר לא אוסיף ארחם כי נשא אשא להם, כלומר לפי שאני בעיניהם מרומם ומנושא (דא איך בייא איהנען צו ערהאבען בין) שהיא סבה הגורמת להם לסלק ממני השתנות ממדת הדין למדת הרחמים, לכן גם אנכי לא אתנהג עמהם במדת הרחמים מדה כנגד מדה. וא"צ להוסיף על לשון המקרא כמו להמפרשים שם: ז"ש (ברבה פ"ג) א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא, פעמים אני נקרא באל שדי בצבאות או באלהים בהויה, כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא הויה, אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי, ע"כ. ואמרו עוד מהו אהיה אשר אהיה כשם שאתה הוה עמי כך אני הוה עמך; ובמכדרשב"י (אחרי ס"ה) אהיה דא כללא דכלא, דכד שבילין סתימין ולא מתפרשין וכלילין בחד אתר, כדין אקרי אהיה כללא כלא סתים ולא אתגליא, בתר דנפיק מני' שירותא וכו' כדין אקרי אשר אהיה וגו', אהיה כלומר השתא אנא הוא כלל דכל פרטין, אשר אהיה וגו' וזמינת לאפקרא פרטין כולא ולאתגליא שמא אלהא יעו"ש; ודבריהם מתאחדים עם מה שביארנו ע"ד הפשט. הנה בהודעת שם אהיה ע"ד שביארנו היא תשובה על שאלתם מה שמו לפירוש הרמב"ן, וסרה בזה תלונת רי"א מעליו: