פרשנות מצטטת על הושע ב:ב

והיה מספר. מה ענין פורענות ונחמה סמוכין בדבור אחד, ורבותינו פירשו בפסחים הרגיש הושע בעצמו שחטא על שאמר החליפם עמד ובקש עליהם רחמים, ובספרי דבי רב פרשת וישב ישראל בשטים שנינו רבי אומר יש פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב כי אתם לא עמי והיה מספר בני ישראל כחול הים מה ענין זה אצל זה משל למלך שכעס על אשתו שלח אחר הסופר לבוא ולכתוב לה גט עד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו אמר המלך אפשר יצא סופר זה מכאן חלוק כלומר לבו חלוק ותוהה לומר למה שלח אחרי אמר לו בא וכתוב לה שאני כופל לה כתובתה ולפי פשוטו כך היא סמיכתו כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם אראה עצמי כאילו איני לכם ותגלו לבין האומות ואף שם תרבו ותצמחו ושם תשובו אל לבבכם לשוב אלי כמו שנאמר על ידי משה (דברים ל) והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' אף כאן ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וגו':

יום אחד. א"ר יוחנן, גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר (הושע ב׳:ב׳) ונקבצו בני יהודה וגו' ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ^לגאינו מבואר כלל ענין הדמיון בזה, ואם רק שווי המלות בודאי קשה מאי שייכות זל"ז. ונראה דבא להעיר דאין הכונה דרק ראש אחד יהי' להם ותו לא, דזה לא יתכן, כי כנהוג בחיל צבא מתחלקים הצבא לחלקים ולמחנות, ולכל חלק ומחנה ראש ומנהיג, יען כי מנה אחד לא יספיק לכלכל הנהגת צבא רב, ואמנם לאלה השרים ומנהיגים יש ראש אחד שנשמעים הם למשמעתו, והוא בערך שר השרים, גבוה מעל גבוה, וזה הוא שאמר דמה שכתוב ושמו להם ראש אחד לאו דוקא אחד ממש אלא ראש וראשון לשרים רבים, ומביא ראי' דלשון אחד אינו מורה על אחד ממש רק על אחד מיוחד מלשון שבכאן יום אחד, דבודאי באורו יום ראשון, יען כי לא יתכן לומר יום אחד, שהרי ימי הבריאה שבעה הם, אלא הענין הוא שכל שבעת ימי הבריאה ראשונים הם לכל שבעת הימים שבימי עולם, וממילא הוי יום הראשון שבבריאה ראשון לראשונים, והוציאו הכתוב בלשון אחד, וכך הוא באור הלשון ראש אחד. ועל דרך צחות הענין אומר דיום קבוץ גליות יהי' בערך גדולת היום שנבראו בו שמים וארץ, כי כמו אותו היום דבריאה הי' ראשון לראשונים, כך הראש שיוברר ביום קבוץ גליות יהי' ראשון לראשונים, וידוע דאותו הראש קאי אמלך המשיח. .
(פסחים פ"ח א')

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. זָכַר לָהֶם אֶת הַחֲלוֹמוֹת, שֶׁבַּחֲלוֹם הָאֲלוּמּוֹת הָיוּ כֻּלָּם מִשְׁתַּחֲוִים, וְשֶׁאֲלֻמָּתוֹ קָמָה וְגַם נִצָּבָה שֶׁלֹּא נָפְלָה אַחַר שֶׁקָּמָה. וְלָכֵן רָצָה שֶׁיָּבֹאוּ כֻּלָּם וִיבַשְּׂרֵם וְיִתְקַיֵּם בּוֹ עִנְיַן "וְגַם נִצָּבָה". וְזֶה בִּזְכוּת שֶׁיִּהְיֶה הוּא רֶמֶז לַגּוֹאֵל הֶעָתִיד עַל דֶּרֶךְ "יְרֵה וַיּוֹר" (מלכים ב יג:יז), כְּאָמְרוֹ "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּיו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד" (הושע ב:ב), וְיִתְקַיֵּם בָּהֶם עִנְיַן "וְגַם נִצָּבָה" כְּאָמְרוֹ "מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל" (דניאל ב:מד).