פרשנות מצטטת על הושע ב:כא

וידוע כי בששת ימי בראשית כל יום ויום מן הששה הזכיר הכתוב כי טוב ומה שנברא בו בכל יום ויום היה דבר בעתו, ואע"פ שכל העולם כלו ומלואו העליונים והשפלים נבראו ברגע אחד הכל אמת, ועל זה הביאו רז"ל משל לאכר שזרע ששה זרעים בידו אחת ברגע אחד, וכל אחד ואחד הופיע ביומו אע"פ שהזריעה בבת אחת, וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ג׳:י״א) את הכל עשה יפה בעתו, ואמר בכאן ודבר בעתו מה טוב, כל דבר ודבר שנברא ביומו היה בעתו והיה הכל טוב, מן האור שהיה ראשון בנבראים העליונים עד אדם שהיה אחרון בנבראים השפלים הכל נעשה בעתו הראוי לו, ולא היה אחרון לחסרון כי אם לגדולה ומעלה, שהרי הדברים האחרונים במעשה היו ראשונים במחשבה, ועל כן הדברים המעולים תמצאם אחרונים, כי האדם שהוא תכלית הכונה בבריאת העולם להכיר בוראו ולעובדו היה אחרון לכל הנבראים ונבחר מכולן, וכן יום שבת היה אחרון לכל הימים ומקודש מכולן. וכן העוה"ב הוא אחרון לעוה"ז, כי העוה"ז קודם לו ואין האדם יכול לקנות חיי העוה"ב כי אם בכשרון המפעלים בעוה"ז. וכן ישראל היו אחרונים בבריאה והיו ראשונים במחשבה, הוא שכתוב (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, לא אמר קדוש או קדושים רק קדש וזה לעלוי ההפלגה במעלתן של ישראל כי הם מושכים מן הקדש, וכענין שכתוב (שמות כ״ב:ל׳) ואנשי קדש תהיון לי, לה', לחלק לה', כענין שכתוב (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק ה' עמו, לא חלק הכוכבים והמזלות שהם לחלק האומות. ראשית תבואתה, מובחר תבואתה, כמו (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים ימשחו. התבואה חמשה מינין, חטה ושעורה שבולת שועל שיפון וכוסמין, ולכך תבואתה בה"א, ומבחר התבואה היא החטה, כן ישראל היו מבחר האומות שקבלו חמשה חומשי תורה שהיא מבחר התורות, ועל זה אמרו במדרש משל למלך שקדש אשתו בחמש טבעות, שנאמר (הושע ב׳:כ״א-כ״ב) וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. וזה לשון ראשית שהוא כולל שתי קדימות, קדימת מעלה וקדימה זמנית. קדימת מעלה מן (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים, קדימה זמנית מלשון (בראשית י׳:י׳) ותהי ראשית ממלכתו בבל. הא למדת שהם קדומים וראשונים במחשבה ואחרונים בבריאה, שהרי עשו ואלופיו קדמו ליעקב ולכל זרעו שכן כתוב בעשו (שם כה) ויצא הראשון אדמוני , וגם תולדותיו של עשו קדמו לתולדותיו של יעקב כי עשו לקח אשה בן ארבעים שנה, ולא היתה תכלית הכונה בתולדות עשו הקודמות כי אם בתולדותיו של יעקב שבאו באחרונה והם היו תחלת המחשבה, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהילים מ׳:ו׳) נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, וכמו שאמרו חכמי המחקר תחלת המחשבה סוף המעשה. והמשל בזה ראובן רוצה ללמוד תורה ואין לו בית המדרש, יצטרך שיבנה תחלה יסוד הבית ויגביה הבנין על היסוד ויפרוס גג התקרה על הבנין ואז ילמוד שם, והנה הלמוד באחרונה במעשה והוא היה תחלה במחשבה. וזה דומה למה שדרשו רז"ל (דברים ב׳:י״ט) אל תצורם ואל תתגר בם, למה הזהיר הכתוב כן בעמון ומואב, מפני שתי פרדות טובות שאני עתיד להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית. הא למדת מכל זה שהאחרון הוא המעולה, ומה שנברא אחרון עלה במחשבה ראשון. למה הדבר דומה למי שאבדה לו מרגלית בין החול מביא כברה וכובר כל החול עד שמוצא המרגלית. וכן מצינו בצמחים, שאם תקח גרגיר זרע ותזרענו הנה הוא משתרש בקרקע ומשלח שרשים לכאן ולכאן עד שנעשה ממנו אילן גדול שממנו יוצא הפרי שהוא גנוז ומתעלם בתוכו, וידוע כי הפרי שבא באחרונה הוא היה עיקר הכוונה בזריעת הגרגיר וגדול האילן והוא היה תחלת המחשבה. וכשם שמצינו במעשה בראשית כי הבהמות והחיות והאילנות והצמחים קדמו ליצירת אדם והוא היה ראשון ואחרון, כענין שכתוב (תהילים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני, כאלו אמר ראשון ואחרון צרתני, ראשון במעלה ואחרון בבריאה, ותיכף שבראו מסר בידו מצות עשה ומצות לא תעשה, כן מצינו שסדרה התורה שלש פרשיות, אחת בבהמות וחיות שביסוד העפר, והיא זאת החיה אשר תאכלו, שניה בדגים שביסוד המים והיא את זה תאכלו מכל אשר במים, שלישית בעופות שביסוד הרוח, והיא ואת אלה תשקצו מן העוף, ובאחרונה הזכיר יצירת האדם, ומיד הטיל עליו מצוה והיא המילה, להודיע שאין עיקר לידתו של אדם בעוה"ז כי אם למצוה, וכענין שכתוב (איוב ה׳:ז׳) כי אדם לעמל יולד, פירוש לעמל התורה והמצות, ולכך הטילה התורה יצירתו בתוך המצות והקיפתו בהן לפניו ולאחריו. לפניו אלו מצות המאכלים, וכן דרשו רז"ל מאי דכתיב אחור וקדם צרתני, אחר שברא כל הבהמות והעופות שקצים ורמשים ברא אותו, כך התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו אמר הקב"ה אני מצוה אותו את זה תאכל ואת זה לא תאכל, וזה לכם הטמא, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ומשהוא מקבל עליו כל המצות שבתורה אחר כך נולד. לאחריו זו מצות המילה, וזהו שכתוב.

עוֹד יִרְמֹז הַכָּתוּב עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מָצִינוּ שֶׁנִּקְרֵאת אִשָּׁה בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב (ישעיהו נד:ה) ״כִּי בוֹעֲלַיִךְ עוֹשַׂיִךְ״, וּכְתִיב (ישעיהו נד:ו) ״וְאֵשֶׁת נְעוּרִים״, וּכְתִיב (הושע ב:כא) ״וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי״ וְגוֹ׳, (ישעיהו נ:א) ״אֵיזֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת״ וְגוֹ׳, וְעָלֶיהָ אוֹמֵר הַכָּתוּב ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ״ – פֵּרוּשׁ הַזְרָעַת מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (הושע י:יב) ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה״. וְיָלְדָה זָכָר – פֵּרוּשׁ תִּהְיֶה הוֹלָדָתָהּ זָכָר, פֵּרוּשׁ, דַּע כִּי בְּחִינַת הַזָּכָר הִיא בְּחִינָה עֶלְיוֹנָה מִבְּחִינַת הַנְּקֵבָה, וְהַתּוֹרָה מְיַחֶסֶת בְּחִינוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת בִּבְחִינַת הַזָּכָר. וְהוֹדִיעַ הַכָּתוּב כִּי אִם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תַּזְרִיעַ וַדַּאי שֶׁתּוֹלִיד הַדְרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וְהוּא מַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צח., שמות רבה טו) עֹצֶם הַפְלָגַת הַפְּלָאוֹת אֲשֶׁר יַפְלִיא ה׳ בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל אִם יִשְׂרָאֵל יִזְכּוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַכְּשֵׁרִים. וִיכַוֵּן לְהַבְדִּיל בֵּין הַגְּאֻלָּה הַמְּחֻכָּה לַגְּאֻלָּה שֶׁעָבְרָה שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֵרוֹם וְעֶרְיָה, גַּם אָמַר הַכָּתוּב (דברים ד:לד) ״גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי״, וְאוֹתָהּ גְּאֻלָּה תַּכְלִיתָהּ לֹא עָמַד, כִּי נֶחְרַב הַבַּיִת וְגָלוּ וְהָיָה מַה שֶּהָיָה, וְאֵין טוֹבָה זוֹ בִּבְחִינַת זָכָר. אֲבָל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה לְצַד שֶׁעַל כָּל פָּנִים תִּהְיֶה בְּאֶמְצָעוּת זְכוּת יִשְׂרָאֵל, לוּ יִהְיֶה שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְאוּיִים אַף עַל פִּי כֵן בְּאֶמְצָעוּת אֹרֶךְ הַגָּלוּת וְעֵסֶק הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב (דברים לא:כא) ״לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ״, עַל כָּל פָּנִים תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה בִּבְחִינַת זָכָר, וְעָמְדָה לָנֶצַח. וְאָמְרוֹ וְטָמְאָה וְגוֹ׳, כָּאן רָמַז תִּקּוּן אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה׳ לְהַשִּׂיג בְּחִינַת הַזָּכָר, כִּי שֶׁבַע שָׁנִים יְכוֹנֵן חֶבְלֵי מָשִׁיחַ, כְּאָמְרָם (סנהדרין צז.) זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁבוּעַ שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא וְכוּ׳ לְיַסְּרָם וּלְזַקְּקָם, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְטָמְאָה״ – יִחֵס הַיִּסּוּר לִבְחִינַת הַטֻּמְאָה כִּי הוּא הַטָּמֵא הוּא הַמְיַסֵּר, וְאָמַר שִׁבְעַת יָמִים – פֵּרוּשׁ שֶׁבַע שָׁנִים, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (כתובות נז:) ״תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר״ וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ״יָמִים״ – שָׁנָה. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְגוֹ׳ – פֵּרוּשׁ שֶׁאַחַר עֲבוֹר שֶׁבַע שָׁנִים בְּהַתְחָלַת יוֹם הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, כִּי אָז יַעֲבִיר ה׳ בְּחִינַת הָעָרְלָה מֵהָעוֹלָם, דִּכְתִיב: ״וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״, וְזֶה יִהְיֶה בְּשָׁנָה שְׁמִינִית, וְיָדוּעַ הוּא בְּחִינַת הָעָרְלָה שֶׁהִיא הַקְּלִפָּה.

ועוד במדרש החדש הזה לכם, בעולם הזה החדש הזה לכם. ובאור הענין שלכם הוא שתהיו מונין בו לפי שישראל מונין ללבנה ונמסרה הלבנה לישראל שימנו בה לומר לך מה הלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל בעוה"ז ובעולם הבא וזרעו של עשו מונין לחמה שהוא המאור הגדול ויהיה המאור הגדול לקטן שהקב"ה קראו קטן שנאמר (ירמיהו מ״ט:ט״ו) הנה קטן נתתיך בגוים, והמאור הקטן לגדול זה ישראל שהקב"ה קראו גדול שנאמר (דברים ד׳:ח׳) ומי גוי גדול וגו', וזרעו של המונין לחמה עתידין הם שידונו בו שנאמר (מלאכי ג׳:י״ט) ולהט אותם היום הבא, משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לנשאה כתב לה מתנות מרובות, כך בעוה"ז הקב"ה ארס את ישראל דכתיב (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם, ולא מסר לה אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנאמר (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו, ובאותה שעה הקב"ה מוסר להם את הכל שנאמר (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.
ומצינו במסכת סופרים ובירושלמי גם כן אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים ומישר את רגליו כנגדה ורוקד לפניה ג' פעמים ומברך ברוך אשר במאמרו ברא שחקים וגו', ואומר ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מקדשך כשם שאני רוקד כנגדך ואין אני נוגע בך כך אם ירקדו אחרים ויעמדו כנגדי לא יגעו בי, תפול עליהם אימתה וגו'.