פרשנות מצטטת על הושע ד:יא

איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. נסמכה פרשה זו של נזירות לפרשת סוטה לומר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, כך דרשו רז"ל, וכן הוא אומר (הושע ד׳:י״א) זנות יין ותירוש ותירוש יקח לב.

דבר וגו׳. תניא, רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ^איתבאר ע"פ מ"ש בסוטה ז' א' ולפנינו בהמשך הפרשה הקודמת שהיו משתדלין לעורר את הסוטה שתודה כדי שלא יצטרך למחוק שם הקודש על המים, ולתכלית זה היו פותחין לה במאמרי זכות והיו אומרים לה הרבה יין עושה, ר"ל שאולי שתתה יין הרבה נכשלה, מפני שרבוי יין גורם לקלקול זנות וכמ"ש (הושע ד') זנות ויין ותירוש יקח לב, וכ"א בברכות מ' א' אין לך דבר שמביא יללה על האדם כמו היין, ומבואר בגמרא סוטה שם שהיו במעמד אותו המוסר הרבה אנשים ונשים, וכשהיו שומעין דבר הקלקלה הבאה ע"י יין היו רבים נוזרים עצמן מן היין, וזהו ענין סמיכות הפרשיות. .
(סוטה ב׳ א׳)

ראשי המטות. איש כי ידור נדר לה'. לפי שכתב למעלה אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם. ונראה שהנדרים נזכרים במקום אחר וזה לא מצאנוהו. לזה סמך מיד ענין הנדרים ואמר איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו. וכן אשה כי תדור נדר לה'. ופירש כאן כל דיני הנדרים. והנכון שסמך פרשה זו לכאן. לפי שלמעלה כתב ענין המועדים כולם. וחתם בחג הסוכות שיש בו שמחה יתירה מבכל המועדים. לפי שהוא חג האסיף. וידוע כי מתוך השמחה והאכילה אדם טועה לפי שיצרו מתגבר עליו. כמוזכר באיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה והשמחה והעלה עולות כי אמר איוב אולי חטאו בני. עד שלזה הטעם החכמים הראשונים היו משברים כלי זכוכית יפים בסעודות כדי שיתעצבו האנשים וייראו את ה'. ואמרו וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה. ולזה הטעם בעצמו תקנו בשנוי היין הטוב והמטיב ולא בשינוי הפת. דלא כהראב"ד ז"ל שכתב שעל שינוי הפת אומרים ג"כ הטוב והמטיב. לפי שידוע שהיין בוגד וזנות יין ותירוש יקח לב. ולפי שבשמחת היין יתפתו בני האדם לעצת נחש הנחשת. צותה התורה כי בכל מקום שיש בו שינוי היין שיש בו ריבוי שמחה. שיאמרו הטוב והמטיב. בענין שיזכרו האנשים ויאמרו על מה נתקנה ברכה זו. ויאמרו להם על הרוגי ביתר שהיו חסידים גדולים ונהרגו כמה אלפים מהם עד שגדרו הכרמים בהם. ועשה השם עמהם נס שלא הסריחו ושניתנו לקבורה. וזהו הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. ואז יאמרו בלבם ברוך דיין האמת. איך נהרגו חסידים אלו ושפכו דמם כמים וזבלו בהם הכרמים ושמום גדר לכרמים. מה יעשו אזובי קיר. ומתוך זה יתעצבו אל לבם וישובו אל ה' ולא יחטאו בריבוי השמחה והיין. וכן צריך לכל אדם לעשות ולשמור נפשו מהשמחות כאומרו טוב לכת אל בית אבל וגו'. ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ואולי לא יועיל כל זה. ויצרו יועצו לחטוא ושילך אחר התאוות. התיקון לזה הוא שידור נדר לה'. ויאמר כה יעשה לי אלהים אם אעשה דבר זה או אם אוכל או אשתה דבר זה. וזה שאמר בבועז חי ה' שכבי עד הבקר. ואמרו חכמים ז"ל למי נשבע ליצרו נשבע. וכן אמרו נשבע להרע ולא ימיר לסגף עצמו בתעניות ולא ימיר. וזהו נדרים סייג לפרישות. ולכן אחר שכתב ענין המועדים והשמחות. כתב מיד ענין הנדרים. להורות שאם יתגאה יצרו עליו שיקפוץ בשבועה וידור נדר ויאסור איסר על נפשו. וישים רסן בלחייו בשבועה בענין שלא יחטא. וזה לא בלבד בדברים האסורים ובמותרות. אלא אפילו בדברים המותרים יש לאסור נפשו. כאומרם קדש עצמך במותר לך. בענין שבזה לא יחטא דברים האסורים. כאומרו תמוך אשורי במעגלותיך. בענין שבזה לא ימוטו פעמיך חוץ ממעגלותיך:

כרשיון. כאשר היה רשות המלך עליהם לבנות הבית, כרשיון לשון רשות מגזרת רשה שהרי מן אבה יאמר אביון ומן צבה יאמר צביון ומן חזה חזיון ומן רעה רעיון מן חבה חביון ומן רשה יאמר רשות כמו מן ענה ענות ומן שבה שבות ומן ראה ראות ומן זנה זנות נמצאו רשות ורשיון באין ויוצאין מגיזרה אחת לפי שער הדקדוק ולשון א' הם, ומנחם חברו ל' ארשת שפתינו ולא דקדק בגיזרתו ואעפ"כ שני פנים הללו קרובים זה לזה במשמעותם: