פרשנות מצטטת על הושע ד:יב

עמי בעצו וכו'. הושע ד', י"ב.

(יב) אע"ג דאת אמר ותלך ותתע כו'. דדרשינן ליה בפר"א פ"ל וז"ח רות (ס"ד א') שתעת אחרי גלולים (וי"ל על זנות ג"כ כד"א (הושע ד) רוח זנונים התעה) מ"מ לא נחשדה:

כי אתה בא אל הארץ וגו' עד כי הגוים האלה וגו'. ענין המצוה הזאת היא להרחיק את ישראל מדרכי האמורי ותועבות הגוים. וכבר ביאר המצוה הזאת באמרו בפרשת אחרי מות וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו. ועתה יזכור מעשיהם שהם תועבה. וגם באה אזהרה בסדר קדושים כי שם אמר לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו וגו'. אל תפנו אל האובות ואל הידעוני' וכן באה שם פרשת המולך שהוא המעביר בנו ובתו באש. ובפרש' משפטים הזהיר על הכשוף. האמנם נזכר' המצוה הזאת כאן לבאר בה דברים שהם אסורים גם כן והם הקסמי' וחובר חבר ודורש אל המתים ובא גם כן לבאר שבעבור התועבות האלה גורש הגוי ההוא מן הארץ כי אלה היו מיני העכו"ם ואחריהם היו נמשכי' לאסורי העריות ושאר הדברים אשר שנא השם יתברך. וביאר בזה עוד ואמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וענין הנביא אשר יזכור. והנה זכר באיסור העבירה הזאת תשעה שמות. האחד מעביר בנו ובתו באש. הב' קוסם קסמים. השלישי מעונן. הרביעי מנחש. החמישי מכשף. הששי וחובר חבר. השביעי ושואל אוב. השמיני וידעוני. הט' ודורש אל המתים, וכבר חשב הרמב"ן שכל אלה מיני כשוף. ושאמרו ומכשף היו כולל ושהאחרי' הם פרטיו. אבל מאשר נזכר מכשף בתוכו לא בראש ולא בסוף. ראוי שנאמין שהוא אחד מהמינים האסורים ושאינו סוג כולל להם אבל ענינם כפי מה שיעידו הכתובים וקבלת חז"ל. הוא על זה הדרך, הנה האחד שהוא מעביר בנו ובתו באש היו עושים בזה הדרך מדברי רש"י שכתב שהיא עבודה שהיו מוסרים את בניהם לכומרים והכומרים עושים ב' מדורות גדולות ומעבירין הבן ברגליו בין ב' מדורות האש ואליו נטה גם כן ר"א. ואם היה זה כן לא היתה התורה כ"כ מפליגה לספר ברשעת הפועל ההוא. אבל האמת הוא כדברי הרמב"ן ז"ל שכתב בפר' אחרי מות שהיא שרפת הבנים הקטנים לאותו האלוד הנקרא מולך. או שהיתה העבוד' ההיא נקראת מלכות בפי העובד. ואולי היתה העבודה הזאת מיוחדת לשמש ולכן היה דינה בשריפת הבנים שהוא מושל ביסוד האש ועליו אמר הנביא ירמיה (סימן ז') ובנו בית התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי. ואמר במקום אחר (שם י' ט) ובנו במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי. כי שני השמות היו לו מולך ובעל ושניהם קרובים בהבנתם. והיה נקרא תופת לפי שבשעת העבודה היו הכומרים תוקעים בתוף כדי שלא ישמעו האב והאם צעקת הילד במותו, וכן (מלכים ב י״ז:ל״א) הספרוים שורפים את בניהם לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים ועם היות שקצת רז"ל בפרק ד' מיתות הבינו ענין המולך כדברי רש"י. הנה אחרים הבינוהו כדעת הרמב"ן. כמו שבא במסכ' סנהדרין והוא הנראה יותר מן הכתובים. וארז"ל אף חזקיהו מלך יהודה בקש אחז אביו לעשות לו כן וסכתו אמו סלמנ"דרא. והכתוב אומר (שם ט"ז) באחז וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' וגו'. הרי לך שאמרו בכאן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. ענינו שהיו שורפים את בניהם ואת בנותיהם הקטנים באש לעבודת המולך. ולהיות זה היותר מגונה שבפעולות. כי לא יחוסו על פרי בטנם וישרפוהו באש. לכן החמירה התור' עליו כל כך ואמר אשר לא צויתי. להגיד שלא צוה השם יתברך בתורתו שיעשו לו ית' שום עבודה מהעבודות האלה הקשות וכבדות ורחוקות מטבע האדם. והם היו עושים אותם לבטלה לאלהיהם אשר לא יועילום בעבודתם. ולזה נזכרה העבודה הזאת ראשונה להיותה החמורה מכלם. והב' הוא אמרו וקוסם קסמים. וכבר נודע שהקסם הוא הגדת העתיד בחוזק הכח המדמה עד שישער במה שיהיה עתיד ולא יחטא. והנה הפלוסוף בספר החוש והמוחש עושה מאמר אחד. בחלום ובקסם ובנבואה. לפי שהם כלם אצלו מיני הגדת העתידות מפועל הכח המדמה. וכן הביאו הרב רלב"ג בספר מלחמות ה' אשר לו. ורבי אברהם שמו מחכמת משפטי הככבים. ואלו היה כן לא תאסור התורה כל כך. ושלמה אמר (משלי ט״ז:י׳) קסם על שפתי מלך להגיד שכל דבר לא יכחד מן המלך כי הכל גלוי לפניו כאלו קסם על שפתיו להגיד כל אשר יהיה. אבל האמת הוא שהקסם הוא מין מהגדת העתידות נעשה בתנועות ותחבולות וכלים מכלים שונים. וכמאמר הנביא (הושע ד׳:י״ב) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. והרמב"ן כתב בפרשת אחרי מות בענין המולך שהמעביר בנו ובתו באש היה ראוי להיותו קוסם. כי יחשוב שעם העבודה ההיא יבא לקסום ולהנביא מאת הבעל אשר העלה אליו עולת הבנים ושאלה היו נביאי הבעל המקריבין לו בנים ובנות ויראו להם חלומות שוא וקסם וכזב וכן נאמר במנשה (ד"ה ב' ל"ג) והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום וענן ונחש וכשף וגו'. ונאמר ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו. והג' מעונן והד' מכשף. וכתב הרמב"ן שמעונן הוא היודע בעננים ושופט מהם. ומדברי הרב ראב"ע הנה מנחש הוא המביט בצפצופי העופות או בכנפיהם כענין שכתוב (קהלת י׳:כ׳) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. ושמנחש הוא מלשון (תהילים קי״ט:ס׳) חשתי ולא התמהמהתי. שכל מה שימהר להודיע בעתיד ימהר יחישה מעשהו. ולכן כל הודעת העתיד יקרא נחש. ובבלעם כתיב (פ' בלק) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים והיה קוסם כמו שכתוב (יהושע י״ג:כ״ב) ואת בלעם בן בעור הקוסם. כי כל המלאכות האלה היו להגדת העתיד אם לא שיהיו מדרכים ואופנים וכלים מתחלפים. וחז"ל אמרו והוא היותם נכון כפי הוראת הכתובים. שמעונן הוא בוחר השעות והימים לעשות בהם הדברים שיצליחו כאמרם (שם דף ס"ה) בסנהדרין שעה פלונית ויום פלוני יפה ליקח. ושעה פלונית ויום פלוני יפה לצאת ושהמנחש הוא האומר פתו נפלה מפיו. מקלו נפל מידו בנו קרא לו מאחריו. עורב קורא לו צבי הפסיקו. נחש מימינו שועל בשמאלו, וכמו שהיה הקסם מצרן וסמוך לעבודת המולך. כך היה המעונן והמנחש לאכילה על הדם. כי שמה היו מתתברי' עם השדים ואומרים שיגידו להם עניני העתידות. ולכן צוה (פ' קדושים) לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. האמנם לא נזכרה כאן אכילה על הדם בכלל העבודות האלה לפי שכבר הזהיר עליה הרבה בסדר ראה אנכי:

קסם קסמים. אֵי זֶהוּ קוֹסֵם? הָאוֹחֵז אֶת מַקְלוֹ וְאוֹמֵר אִם אֵלֵךְ אִם לֹא אֵלֵךְ, וכֵן הוּא אוֹמֵר (הושע ד') עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ (ספרי):