כְּרָפְאִ֣י לְיִשְׂרָאֵ֗ל וְנִגְלָ֞ה עֲוֺ֤ן אֶפְרַ֙יִם֙ וְרָע֣וֹת שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י פָעֲל֖וּ שָׁ֑קֶר וְגַנָּ֣ב יָב֔וֹא פָּשַׁ֥ט גְּד֖וּד בַּחֽוּץ׃
אור חדש
ובגמרא (מגילה יג:), מאי "אחר הדברים", אמר רבא, אחר שברא הקב"ה רפואה למכה, כי אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה בתחלה, שנאמר (הושע ז, א) "כרפאי את ישראל ונגלה עון אפרים". אבל לאומות העולם אינו כך, מכה אותם ואחר כך בורא רפואה להם, שנאמר (ישעיה יט, כב) "ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא", עד כאן.
ברכת אשר
"דבר אל בני ישראל" וגו'. אימתי נאמרה פ' תרומה? שתי תשובות יש לשאלה זו בדברי קדמונינו: לפי רש"י (לא, יח; לג, יא) נצטווה משה על עשיית המשכן רק אחרי מעשה העגל, ולפי זה סדר הזמנים בפרשתינו הוא: לאחר פרשת משפטים בא מעשה העגל שבפרשת כי תשא, ואחריו באות הפרשות תרומה, תצוה, ויקהל ופקודי. מקורו של רש"י בדברי חז"ל (תנחומא ח), וזו לשונם: אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו. אף־על־פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל, אמר רבי יהודה ברבי שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר: "נעו מעגלתיה לא תדע" (משלי ה, ו) - מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה, ...אתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם ובו ביום אמר לו הקב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם על מעשה העגל, ולכך נקרא "משכן העדות", שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם. אמר הקב"ה: יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו את העגל, שכתוב בו: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" וגו' (שמות לב, ג). ואם ישאל השואל: אם כן - שקדם חטא העגל לציווי על מלאכת המשכן, מה ראתה התורה לשנות כאן מן הסדר ולהקדים את הציווי על המשכן לחטא העגל? על כך משיב רבנו בחיי להלן (פסוק ו) וכותב: ואף־על־פי שהעוון ההוא קודם למעשה המשכן, שהרי העוון היה בתמוז ומעשה המשכן היה לאחר יום הכפורים בסמוך, מכל מקום התורה ש"דרכיה דרכי נֹעם וכל נתיבֹתיה שלום" (משלי ג, יז), רצתה להקדים ענין מעשה המשכן, שהוא הכפרה קודם שיזכיר העוון ההוא, כי כן מדתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה, וכענין שדרשו רז"ל (מגילה יג ע"ב): הקב"ה בורא רפואה לישראל תחילה ואחר כך מכה אותם, שנאמר: "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים" (הושע ז, א). בדרך אחרת ביאר רמב"ן (לה, א ד"ה ויקהל משה; ויקרא ח, א ד"ה קח את אהרן): ועל דרך הישר, נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם, ידע מעצמו שמצוות המשכן במקומה עומדת, וציוה לישראל עליה. וראה דבריה של נחמה ליבוביץ ז"ל בעיוניה (עמ' 337), שקושרת בין שתי תשובות אלו לשאלת משמעות המשכן ותכליתו בכלל. (פ' תרומה תשנ"ה)
רקנאטי
ויאמר אלהים לנח קץ כי בשר וגו'. מדת הדין נקראת קץ כל בשר כענין נוטל רשות ונוטל נשמה והיא ממונת ליפרע מן הרשעים וכו' ובעבור כי אינה פועלת בלתי רשות כענין שנאמר אם ישוך הנחש בלא לחש (קהלת י יא) רוצה לומר עד שלוחשין לו מלמעלה על כן אמר בא לפני ליטול רשות להשמידם על מעשיהם הרעים זהו סוד וגנב יבא פשט גדוד בחוץ (הושע ז א') והבן כל הפסוק היטב. בראשית רבה אמר רבי חנינא בן פזי אין דבר רע יורד מלמעלה. אתיבון והכתיב אש וברד שלג וקיטור (תהלים קמח ח'). אמר להם רוח סערה היא שעושה דברו כי מלאה הארץ חמס כל זה הוא מן הקטרוג שהיתה מדת הדין מקטרגת כי בחטאם נתמלאה הארץ חמס וינקה מכחות הטומאה תחת כחות הקדושה והטהרה: