פרשנות מצטטת על הושע ט:יא

וכתיב ושכלתם מבטן ומהריון ר"ל דכתיב בהושע ט' י"א אפרים כעוף ותעופף כבודם מלידה ומבטן ומהריון ופי' רש"י ושכלו את זרעם דבנים קראו כבודם מלידה שימותו מקצתם בעת הלידה ומבטן שימותו מקצתן בבטן שלא יגיעו להשלים ימי הריון ומהריון שלא תהרינה עיין ברד"ק וזה שאמר וכתיב ושכלתים שהוא פירושו של מלת כעוף יתעופף אלא נקיט לשון הפסוק דכתיב בסמיך לו ושכלתים מאדם וגו' וה"ק לפי מה שאמרינן שהכל הוא בזכות התורה ומשום זה לרבות בתורה ג' תקופות כימי הריון ולכך אותיות של תורה ותהר וכתיב ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני וקאמר דשכחת בנים הנאמר כאן מפורש במקו' אחר וכתוב ושכלתי מבטן ומהריון דזהו מכח שכחת התור' כנ"ל:

וטעם בדמי טהרה על דעת רש"י לומר שאע"פ שראתה טהורה מן התורה וכך אמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא י״ב:ד׳) כי הטעם שהוא דם טוהר כנגד דם הנדה ואינו מטמא והשם גזר על הזכר כמספר הימים שתשלם צורתו בבטן והנקבה כפלים וזה דבר ברור ומנוסה ולפי דעתי כי טעם טהרה נקיון כלשון זהב טהור (שמות כה לט) צרוף ומזוקק וכן וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם (מלאכי ג ג) והענין כי צוה ביולדת זכר שתטמא שבעה כנדתה כי המנהג שתהיה שופעת דם מן המקור וצוה שתוחיל עוד שלשים ושלשה ימים תשב בביתה לנקות גופה כי בכל אלה תוציא תמצית הדמים והלחות העכורות המעופשות הבאות מתמצית הדם ואז תנקה מלידה ומבטן ומהריון ותבא בית ה' ורבותינו קבלו שהיא טהורה לבעלה בימים האלו מפני שאמר בשבעה שהם כימי נדת דותה ובאלה אמר שתטמא לקודש ולמקדש לא לחולין ולא לבעל וכמו שאמרו (חולין לא) בעלה חולין הוא וטעם הכפל בנקבה או כדברי רבי אברהם על דעת ר' ישמעאל שאמר שהזכר נגמר לארבעים ואחד יום והנקבה לשמונים ואחד (נדה ל) אבל לדעת חכמים שאמרו אחד זכר ואחד נקבה לארבעים ואחד הטעם בעבור כי טבע הנקבה קר ולח והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה ועל כן ילדה נקבה ועל כן צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירות כידוע כי החוליים הקרים צריכין בנקיותם אריכות זמן יותר מן החמים:

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה – עַל דַּעַת אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״א:י״ב), כְּמוֹ ״עַל בִּרְכוֹת הוֹרַי״ (בראשית מט כו), כִּי הָאָב יִקָּרֵא הוֹרֶה מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתֵן וּמַזְמִין הַהֵרָיוֹן. יֹאמַר: אִם אֲנִי אֲבִיהֶם אוֹ אִמָּם שֶׁיָּלַדְתִּי אוֹתָם. וּבַעֲלֵי הַפְּשָׁט אָמְרוּ בְּהֵפֶךְ: הֶאָנֹכִי אִמָּם שֶׁהָיִיתִי הָרָה בָהֶם וְיוֹלֶדֶת, וְכֵן ״וַתַּהַר אֶת מִרְיָם וְאֶת שַׁמַּי״ (דברי הימים א ד יז) שֶׁהָרְתָה וְיָלְדָה אוֹתָם. אוֹ אָנֹכִי אֲבִיהֶם שֶׁיְּלִדְתִּיהוּ, כְּמוֹ ״וַיּוֹלֶד נֹחַ״ (בראשית ו י), ״לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ״ (משלי כג כב) וְזוּלָתָם. וְאָמַר כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק - הָאָב אוֹ הָאֵם. וְעַל דַּעְתִּי הַכֹּל מְלִיצָה בָּאֵם, וְטַעְמוֹ כְּמוֹ הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה וְאָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ. וְהִזְכִּיר כֵּן כִּי הָאִשָּׁה תִּסְבֹּל צַעַר גָּדוֹל הַבָּנִים בְּזָכְרָהּ מַה שֶׁסָּבְלָה בָּהֶם מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן וּמֵהֵרָיוֹן. וְאָמַר אוֹמֵן כִּי הוּא אוֹמֵן לֹא אוֹמֶנֶת: