פרשנות מצטטת על הושע יא:א

וּרְאָיָה לְכָל זֶה, מִן מִדְרַשׁ רז״ל הוּבָא בַּיַּלְקוּט פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים (תתקז) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: ״שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֶּן לְךָ״, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה, וְהָיָה אוֹהֵב אֶת הַקָּטָן יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וְהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס אֶחָד וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְהָיָה נוֹתֵן הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר אָהַב אֶל בְּנוֹ הַקָּטָן אֲשֶׁר הָיָה אוֹהֵב. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכָּל הָאוּמּוֹת אֲנִי אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יא, א) ״כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי״. וּכְתִיב (תהלים לז, כח) ״כִּי ה׳ אֹהֵב מִשְׁפָּט״. נָתַן הַמִּשְׁפָּטִים לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים אֶת הַדִּין, אֲנִי גָּבוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ה, טז) ״וַיִּגְבַּהּ ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ כוּ׳. וְיֵשׁ לְדַקְדֵּק בְּמִדְרָשׁ זֶה, שֶׁאָמַר ״מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה״, אִם כֵּן קָרָא גַּם לָאוּמּוֹת בָּנִים, וְדָבָר זֶה אֵינוֹ מְפֹרָשׁ בְּשׁוּם מִקְרָא. וְאַדְּרַבָּה, הַפָּסוּק אוֹמֵר ״וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי״, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל לְבַד קְרוּיִין בָּנִים. גַּם מִדְּקָאָמַר ״וְהָיָה אוֹהֵב אֶת הַקָּטָן יוֹתֵר מִכֻּלָּם״, שֶׁמַּע מִנַּהּ שֶׁהוּא אוֹהֵב גַּם לָאוּמּוֹת, אַךְ לֹא כְּיִשְׂרָאֵל, וְדָבָר זֶה אֵין לוֹ רְאָיָה מִן הַמִּקְרָא. וְאַדְּרַבָּה, הַכָּתוּב אוֹמֵר (מלאכי א, ב–ג) ״וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי״. וְעוֹד קָשֶׁה, לָמָּה הֵבִיא לִרְאָיָה פָּסוּק ״כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ״? לָמָּה לֹא הֵבִיא לִרְאָיָה פָּסוּק ״אָהַבְתִּי אֶתְכֶם נְאֻם ה׳״ (מלאכי א, ב)?

וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁכָּל מִדְרָשׁ זֶה בָּנוּי עַל יְסוֹד הָעֲנָוָה, לְהַשְׁרִישׁ בָּהּ אֶת כָּל יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין, כִּי בַּעֲבוּרָהּ נֶאֱמַר ״לִפְנֵיהֶם״ וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם, כִּי כָל גַּס רוּחַ אֵינוֹ דָּן בְּמִתּוּן וְאֵינוֹ מַחֲמִיץ הַדִּין לְהַעֲמִידוֹ שָׁקֵט עַל שְׁמָרָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה, וְהַנִּמְשָׁל אֵינוֹ עַל הָאוּמּוֹת וְיִשְׂרָאֵל, כִּי אִם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בְּנֵי אֵל חָי. וּמִכּוּלָּם הוּא אוֹהֵב אֶת הַקָּטָן, הַיְינוּ בֵּין כָּל הַבָּנִים, דְּהַיְינוּ בֵּין כָּל יִשְׂרָאֵל, הוּא אוֹהֵב יוֹתֵר מִכּוּלָּם אֶת הַקָּטָן הַמַּקְטִין אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, הוּא הַנִּבְחָר לָשֶׁבֶת מוֹשַׁב אֱלֹהִים בַּעֲדַת הַדַּיָּנִים. לְכָךְ מֵבִיא רְאָיָה מִן פָּסוּק ״כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ״ (הושע יא, א), רוֹצֶה לוֹמַר כְּשֶׁהוּא מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ כְּנַעַר וּבַעַר, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ בְּיוֹתֵר מִכָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי כָל עוֹד שֶׁהָעֲנָוָה מְצוּיָה בְּיוֹתֵר בַּתַּחְתּוֹנִים, אָז בְּיוֹתֵר תִּגָּלֶה וְתֵרָאֶה גַּבְהוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הָעֲנָוִים מַחֲזִירִין הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא עַתִּיק יוֹמִין (דניאל ז, ט), כִּי בָּזֶה יוֹדוּ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ גֵּאוּת לָבֵשׁ וְלוֹ יָאֲתָה וְלֹא לְזוּלָתוֹ. לְכָךְ מֵבִיא לִרְאָיָה פָּסוּק ״וַיִּגְבַּהּ ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ (ישעיהו ה, טז), וְאָמַר אִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים הַדִּין, וְהוּא לְשׁוֹן שִׁמְרֵי הַיַּיִן, רוֹצֶה לוֹמַר כִּי יִתְחַמֵּץ לְבַבְכֶם עַל יְדֵי שֶׁתָּדוּנוּ בְּמִתּוּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נו, א) ״שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט״, וְגַם הוּא לָשׁוֹן שְׁמָרִים, כִּי כָל מַשְׁקֶה הָעוֹמֵד שָׁקֵט עַל שְׁמָרָיו, אָז הַשְּׁמָרִים יוֹרְדִין לְמַטָּה וְהַמַּשְׁקֶה נִשְׁאָר צָלוּל, וְכָל חֹמֶץ וַדַּאי עָמַד זְמַן רַב עַל שְׁמָרָיו וּבְסִבָּה זוֹ נַעֲשָׂה חֹמֶץ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר ״שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט״, כִּי כָל מִשְׁפָּט צָרִיךְ לְהַחֲמִיצוֹ וּלְעַכְּבוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַשְּׁמָרִים לְמַטָּה, דְּהַיְינוּ הַפְּסֹלֶת וְדֵעוֹת מְשֻׁבָּשׁוֹת הַמְעוֹרָבִים בְּשֵׂכֶל הָאָדָם, וְעַל יְדֵי שֶׁיֵּרְדוּ לְמַטָּה יִשָּׁאֵר שִׂכְלוֹ צָלוּל זַךְ וְנָקִי בְּלִי תַּעֲרֹבֶת, וְאָז לֹא יָבוֹא לִידֵי טָעוּת. לָכָךְ נֶאֱמַר ״שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט״, אֲבָל הַצְּדָקָה לֹא תַחֲמִיץ, כִּי אִם יְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֵיזוֹ עָנִי דָּבָר, עֲשֵׂה מְבֻקָּשׁוֹ מִיָּד, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַעֲשׂוּ צְדָקָה״. וְיִתְבָּאֵר כָּל זֶה עוֹד פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּפָסוּק ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ (דברים טז, כ), כִּי לְשׁוֹן רְדִיפָה שַׁיָּךְ בִּצְדָקָה וְלֹא בְּדִינִין. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים אֶת הַדִּין, אֲנִי גָּבוֹהַּ, כִּי הַדָּן בְּמִתּוּן וַדַּאי יֵשׁ בּוֹ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁאֵין הוּא בּוֹשׁ לִשְׁאוֹל עַל סְפֵקוֹתָיו אוֹ לְעַיֵּן בַּדִּין זְמַן רַב עַד כִּי לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט, וּמִתּוֹךְ הָעֲנָוָה שֶׁבַּתַּחְתּוֹנִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּבוֹהַּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ה, טו) ״וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״וַיִּגְבַּהּ ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ וְגוֹ׳.

וע"ד הקבלה יעקב יוסף, יעקב הוא הכרוב וכן יוסף, וזהו שאמר אפי רברבי ואפי זוטרי, וכל אחד מהם נקרא נער הוא שכתוב (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואהבהו. וכתיב ביוסף והוא נער.

בשחר נדמה נדמה. נרדם כאילו בלילה כלומר אין בו כח ולמה כל זאת כי בהיות ישראל נער ואוהבהו מנוער מכל טוב: