אֵ֞יךְ אֶתֶּנְךָ֣ אֶפְרַ֗יִם אֲמַגֶּנְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚יךְ אֶתֶּנְךָ֣ כְאַדְמָ֔ה אֲשִֽׂימְךָ֖ כִּצְבֹאיִ֑ם נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לִבִּ֔י יַ֖חַד נִכְמְר֥וּ נִחוּמָֽי׃
הכתב והקבלה
וינחם ה'. פי' וירחם ה', כמו יחד נכמרו נחומי (הושע י"א) דתרגומו רחמי ומי יודע ישוב ונחם האלהים (יונה ג') דתרגומו ויתרחם, וכן (ישעיה י"ב) ישוב אפך ותנחמני תרגומו ותרחמני, וטעם המקרא שהתנהג ה' עמהם במדת רחמיו להאריך להם מאה ועשרים שנה אולי ישובו כמ"ש והיה ימיו מאה ועשרים שנה אף שמצד מעשיכם הרעים היו ראוים מיד להשחיתם מ"מ לא רצה לאבדם מיד לפי שהם מעשי ידיו וחס עליהם כאשר יחוס האומן על הכלי אשר עמל ויגע בעשותו כמ"ש הכתוב (איוב ג') הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך. זהו המכוון במ"ש וינחם ה' כי עשה וגו' כלומר האריך אפו ריחם עליהם לפי שעשה אותם, והם יצירי כפיו. וכ"א במכדרשב"י דנ"ז אע"ג דחייבי עלמא חטאן קמיה לא בעי לאובדא להו מעלמא ואתנחם עליהו על דאינון עובדי ידוי ואוריך לון בעלמא ובגין דאינון עובדי ידוי נטיל נחמה ואתנחם עליהו וחויס עליהו:
תורה תמימה
מגנת לב. מהו מגנת לי, פליגי תרי אמוראי, חד אמר, שברון לב, כמש"נ (פ׳ לך) אשר מגן צריך בידיך פ)מפרש מגן מלשון שבר וכמו דדריש לעיל במ"ר פרשה א' סי' כ"ג אמרה כנס"י לפני הקב"ה נזכרת אני שבר שהשברת לפני בלילות של מלכיות כמש"נ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך, ודבר פלא הוא איך מפרש אשר מגן מלשון שבר, וכל המפרשים פרשוהו מלשון מסירה ונתינה כמו אמגנך ישראל (הושע י"א) ויתכן דמפרש ע"פ הכלל דאותיות למר"ן מתחלפות זב"ז [עיין ערוך השלם בתחלת אות נ' ור' ולפלא שלא העיר ממה שדרשו מפורש בערכין ל"ג א' גם יהודה שת קציר לך כמו קצין ופירש"י דנו"ן מתחלפת ברי"ש וכמו נבוכדנצר נבוכדרצר וכן ברע"ב פ"ג מ"ג דמדות ורבובה היתה לו – כמו ונבובה היתה לו], ומפרש אשר מגן כמו אשר מגר שהוא לשון שבירה, כמו וכסאו לארץ מגרתה (תהלים פ"ט) ובאמת פירוש המפרשים מלשון מסירה וכמו אמגנך ישראל צ"ע, שהרי ערבך ערבא צריך, ומניין להם כזה שם., וחד אמר אומץ לב, כמש"נ (פ' ברכה) מגן עזרך [ולמה, כדי שתהיה] תאלתך להם, שתלאה אותם ביסורים ובכל אלות שבתורה פא)הוא ע"ד הכתוב ואני אקשה את לב פרעה וגו' כדי שיקבל המכות, כמבואר בתורה, ודריש תאלה מלשון לאות ועיפות וגם מלשון אלה וקללה. [שם].
רש"י
מְגִנַּת לֵב. שֶׁבֶר לֵב, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר "אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל", אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ. דָּבָר אַחֵר: "מְגִנַּת לֵב". אוֹטֶם הַלֵּב, צָרָה וַאֲנָחָה, אֲשֶׁר הִיא כְמָגֵן כְּנֶגֶד לִבָּם. וְהַמְפָרְשׁוֹ בִלְשׁוֹן תּוּגָה וְיָגוֹן טוֹעֶה, שֶׁאֵין נוּ"ן נוֹפֶלֶת בּוֹ, שֶׁהַנּוּ"ן בְּיָגוֹן אֵינָהּ שֹׁרֶשׁ אֶלָּא כְגוֹן נוּ"ן שֶׁל "הָמוֹן" מִגִּזְרַת "הָמוּ גוֹיִם" וּכְגוֹן נוּ"ן שֶׁל "קָלוֹן" מִגִּזְרַת "נִקְלֶה", וּכְנוּ"ן שֶׁל "צִיּוֹן" מִגִּזְרַת "צִיָּה", וְכֵן נוּ"ן שֶׁל "שִׁבְרוֹן" מִגִּזְרַת "שֶׁבֶר", (וּכְגוֹן נוּ"ן שֶׁל "שִׁמָּמוֹן", "שִׁגָּעוֹן" נִרְאֶה לִי שֶׁכֵּן צָרִיךְ לִקְרוֹא וְקַל לְהָבִין):