פרשנות מצטטת על הושע יד:ב

שמע עין גדולה ודלת דאחד גדולה הוא עד כמו שאז"ל ואפשר לרמוז כי ע"ד ר"ת ענוה דיבור לומ' שאם יש לו ענוה אין יצה"ר שולט בו. וגם דיבור לשמור דיבורו שיהיה בדברי תורה אז ניצול מיצה"ר ויזכה ליחד קב"ה ושכינתיה. וזה רמז שובה ישראל ע"ד ה' אלהיך שתזהר בב' עיקרים ענוה דיבור ואז היא תשובה שלימה כי העניו נעשה מרכבה לשכינה וכאלו הקריב כל הקרבנות ומעבירים על כל פשעיו:

ובספר הזוהר [זוהר ח"א צ"ג ב'] בזאת אני בוטח מה ההוא בזאת דא הוא את קיימא דהיא זמינא תדיר לגבי בר נש ואתרמיזא לעילא. <תרגום - "בזאת אני בוטח" הוא אות הברית המזומן תמיד באדם ונרמז למעלה במלכות הנקראת זאת>. ובגיני כך איתמר בזאת כד"א זאת אות הברית. <ומשום זה נאמר בזאת כמו שכתוב "זאת אות הברית">. תא חזי בגין דהאי זאת לא נטר דוד מלכא כדקא חזי מלכותא איתערת מיניה כל ההוא זמנא. <בוא וראה משום שדוד המלך לא שמר כראוי זאת זו הוסרה ממנו המלכות כל אותו הזמן>. והכי אוליפנא האי זאת אתרמזא במלכות דלעילא ואיתרמיזת בירושלם קדישא. <וכך למדנו זאת זו נרמזה במלכות שלמעלה ונרמזה בירושלים עיר הקדש>. בשעתא ההיא דדוד עבר עליה נפק קלא ואמר דוד במה דאתקטרא תשתרי לך טרדין מירושלם ומלכותא איתעדי מינך. <בשעה זו שעבר דוד עליה במעשה דבת שבע יצא קול ואמר דוד במה שנקשרת הותרת שיגרשו אותך מירושלים והמלכות תסיר ממך>. והכי הוה במה דעבר ביה איתפס. <וכן היה במה שעבר בו נתפס>. ומה דוד מלכא הכי שאר בני עלמא על אחת כמה וכמה. <ומה דוד המלך כך, שאר בני העולם על אחת כמה וכמה>. מאי האי דאמר דוד והראני אותו ואת נוהו מאן יכיל למיחמי לקדוש ברוך הוא. <מה זה שאמר דוד "והראני אותו ואת נוהו" מי יכול לראות את הקב"ה>. אלא הכי תנינן בההיא שעתא דאיתגזר עליה האי עונשא. <אלא כך למדנו באותה שעה שנגזר עליו אותו העונש מאבשלום>. ודוד ידע דעל מה דלא נטיר האי אות כדקא יאות איתענש בהאי. <ודוד ידע שמשום שלא שמר אות הזה כראוי נענש בזה>. דכלא בהדיה אחידא ולא איקרי צדיק. <כי הכל מיוחד באחד ואינו נקרא צדיק>. הוה בעי בעותיה ואמר והראיני אותו. <היה מתפלל תפלתו ואמר "והראני אותו">. מאי אותו דא אות קיימא קדישא דאיטריד מינאי. <מהו אותו זה אות ברית קודש שנאבד ממני>. מ"ט דתרין אילין מלכותא וירושלם בהאי אחידא. <מהו הטעם שחשב שנאבד ממנו משום ששנים אלו המלכות וירושלים נאחזים באות ברית>. ובגיני כך אותו ואת נוהו. <ומשום זה קשר תפלתו "אותו ואת נוהו">. דתיהדר מלכותא דהאי אות. <שהתפלל שתחזור המלכות הקשורה באות הזה>. ונחזור לדברינו הבא על בת נכר הנה טמא ברית קדש בכחות הטומאה זהו סוד ובעל בת אל נכר (מלאכי ב יא) שחבר אלהותו של מקום באלהים אחרים וכיוצא בזה לכל החטאות באבר אשר חטא שם צריך לשוב ולהצטער. והבן מאמר רז"ל גלות מכפרת עון שילך למקום שאין מכירין אותו ויכרת ממקומו דוגמת עונש כרת הנפש הנכרת משרשה מדה כנגד מדה וירפא מחליו וימצא צרי למכתו בקבולו בגופו וברצונו דוגמת העונש הראוי לנשמתו מאהבה כי אינו דומה מקבלן בעל כרחו למקבל מרצונו. ואמרו רז"ל אשרי אדם שיגיע לו יסורין וכובש כחו ואינו קורא תגר אחר מדת הדין בשעה שבאו ייסורין אל איוב אילו כבש כחו ולא קרא תגר אחר מדת הדין למדה מעולה ומשובחת היה בא וכשם שעומדים עכשיו ואומרים אלהי אברהם אלהי יצחק וכו' כך היו אומרים אלהי איוב. ובפרק קמא כל השמח בייסורין הבאין עליו מביא ישועה על העולם שנאמר בהם עולם ונושע (ישעיה סד ד). ובזה יש ספרים מחוברים לחכמים לעונשי העבירות ואין אנו בביאורן. אמנם כתבתי זה למחות דעות זרות האומרים כי התשובה היא לבקש מחילה ולא ישוב בדרך ההוא עוד חלילה כי לעולם לא יקרב אל התשובה ומעלתה רק בהשיב אשמו בכל אבר ואבר זהו והשיב את אשמו בראשו. ודע כי התשובה קורעת כל שטרי חובות שבעולם כי היא למעלה מכל שרי הקטיגור והשבים אליה לא יראו מפחד רעה והסוד הנמרץ והנפלא כי יי' צבאות יעץ ומ"י יפר וידו הנטויה ומ"י ישיבנה (ישעיה יד כז) וכתיב ולפני זעמו מ"י יעמוד ומ"י יקום בחרון אפו (נחום א ו') כי התשובה נקראת מי שנאמר שאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אלה (ישעיה מ כ'). את מ"י נועץ ויבינהו (שם יד') ממש. כי מ"י אל בשמים ובארץ. ונקראת בלשון מי כדבר שאינו מושג זהו סוד מ"י פעל ועשה (ישעיה מא ד) והענין הוא כי כל גזר דין של מעלה נמלכין בבינה למעלה ובנצח ובהוד למטה הנקראים צבאות וכשהצדיק עולה מחשבתו למעלה במקום הנקרא בטול נדרים היה מבטלה. ואמרו רבותינו ז"ל בפסוק סכותה בענן וגו' (איכה ג מד) רבי חנינא בר פפא בעא קמיה רבי שמואל אמר לו בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהו דכתיב סכותה בענן לך אמר לו שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים כההיא דאמר רבי יוסי בן חלפתא עתים הם לתפלה מן הדין קריא ואני תפלתי לך יי' עת רצון (תהלים סט יד) אבל התשובה נמשלה לים מה ים לעולם פתוח אף שערי תשובה לעולם פתוחין והבן מה שאמרו רבותינו ז"ל שאפילו כנסת ישראל נקראת תשובה בשעת שמתעלית לקבל מלמעלה ולהשפיע למטה. אמנם חכמי הקבלה קראו לבינה לבד תשובה משני טעמים האחד לפי שהכל שב אליו ביובל הגדול ועוד שהנחת הרוח הזך הפנימי הבא מהחכמה ומאין סוף יתברך הוא שם תדיר בלא הפסק. ולשון תשובה מלשון בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל טו) וכשברא הקב"ה את העולם קדם לבריאת העולם התשובה שהיא מן הדברים שנבראו קודם שנברא העולם שנאמר בטרם הרים יולדו וגו' (תהלים צ ב') והטעם לפי שגלוי וידוע לפניו מה שעתיד להיות לכך הקדים לו התשובה שאם ישוב מחטאו אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה שנאמר הלא אם תטיב שאת. זהו מה שאמרו ז"ל כשברא הקב"ה את עולמו עלה במחשבה לברא אותו במדת הדין ראה שאינו מתקיים בו הקדים מדת רחמים ושתפה עם מדת הדין. ומדת רחמים היא הסליחה והסליחה על ידי התשובה. לכך הקדים לו לאדם התשובה כדי שימחול לו על ידה ועל כן נקראת בשמו של מלך זהו שאמרו רבותינו ז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד יי' אלהיך (הושע יד ב) כי כאשר האדם מיישר מעשיו ומזכך נפשו ומטהר מחשבותיו והוא שטעם טעם חטא וכובש יצרו לכבוד י"י יתברך והוא בכחו ובמקומו ובזמנו וידביק רוחו ונשמתו בקונו ויפרוש מן העבירות בעבורו יתברך עליו אמרו רבותינו ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים עצמם אינם עומדין לפי שלא נצטערו כאותן שטעמו טעם חטא וכבשו יצרם לכבוד יוצרם ונדבקו בקונם זהו שנאמר עד יי' אלהיך עד כסא הכבוד:

תבא אליך, תגע עדיך. במ"ש תגע מוסיף שלא באה עדיין אליו ממש, רק נוגעת אליו. ובמ"ש עדיך, מוסיף שגם לא נוגעת אליו בעצמו רק עדיו סמוך לו, לא בעצמו ממש, שמלת עד מציין לרוב עד ולא עד בכלל (עמ"ש הושע י"ד ב'), ועז"א ותבהל, כי הלאות לא יצדק רק אם כבר סבל את הרע ונלאה ממנה: