פרשנות מצטטת על הושע יד:ו

וצריך לתת טעם למנהגנו שהרי בטל וברוחות ובעבים שנינו בשוה לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר ואנו משנין כל אחד מחברו שאנו מזכירין הרוח בימות הגשמים בלבד ולא שואלים אותו כלל ושואלין את הטל בין בימות החמה בין בימות הגשמים ואין מזכירין אותו בימות הגשמים ועבים אין שואלין ולא מזכירין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ונ"ל דהיינו טעמא משום דאע"ג דאמרי' בטל וברוחות אם בא להזכיר מזכיר אין דינן שוה שהטל מתבקש בין בימות החמה בין בימות הגשמים כדאמרינן בגמרא [דף ד.] שאמר הקב"ה לישראל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר (הושע י״ד:ו׳) אהיה כטל לישראל ורוח אינו כן שאינו מתבקש אלא בימות הגשמים כדי לנגב לחות הארץ שהוא מרובה אבל בימות החמה לא וראיה לדבר מדאמרי' בסמוך בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו אלמא אינו מתבקש בימות החמה דאם איתא דמתבקש פשיטא דאין מחזירין אותו דאדרבה כשהזכירו זכור לטוב ולפיכך נהגו לומר טל בתפלה בין בימות החמה בין בימות הגשמים ולא נהגו לומר רוח אלא בהזכרה בימות הגשמים וזה שנהגו בימות הגשמים לומר טל בשאלה ולא בהזכרה ורוח בהזכרה ולא בשאלה כדי לעשות היכר ולידע שמצות הזמן במטר לא בטל ורוח ואלו הוזכרו שניהם בהזכרה ובשאלה לא היה נודע איזה מהן עיקר ולפיכך טל ורוחות שאין הזכרתן חיוב לא הנהיגו להזכירן אלא בימות הגשמים או בהזכרה או בשאלה ולא בשתיהן ומן הטעם שכתבתי ולפי שהטל מתבקש לעולם משא"כ ברוח יחדו מקומו בשאלה שהוא מקום יותר עיקרי ורוח שאינו מתבקש כ"כ הנהיגו לאמרו בהזכרה ומה שלא הנהיגו להזכיר בעבים כלל אפשר שהוא מפני שאין תועלתן ניכר לבריות ואם יאמרו מעלה עננים ומוריד הגשם יראה להם שהוא לשון יתר ושלא לצורך ואפשר ג"כ דתנא דברייתא קמייתא לא מודה לבתרייתא בעבים שאם בא להזכיר מזכיר דאפשר דס"ל בהו דאינו מזכיר כלל מפני שאין ברצוי רבויין תועלת אבל ליכא למימר דברייתא בתרייתא נמי פליגא אקמייתא בטל שהרי טל דבר המתבקש לעולם הוא ולפיכך הנהיגו להזכיר בתפלה טל ורוחות על הדרך שכתבתי ולא הנהיגו להזכיר עבים:

אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְהֵשִׁיבָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּהֹגֶן, דִּכְתִיב: (הושע ו, ג) "וְנֵדְעָה, נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה', כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ, וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ" אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ, וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ, אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יד, ו) "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל. צריך להבין מה ענין דמיון הגשם והטל בנמשל?
ונראה לי בס"ד שישראל שאלו שיהיו נשפעים על ידי מצות תפלין כח משלשה אותיות שם שדי הרמוזים בו, ורמזו זה באותיות 'גֶּשֶׁם' שהוא שם ג' דהיינו שם שדי שיש בו שלשה אותיות, ואמר לה: אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ, כי מצוה זו של תפילין שאת מבקשת בעבורה היא ביום ולא בלילה וגם אינה בשבתות וימים טובים ומאחר דאינה תמידית אין השפע המשתלשל בעבורה תמידי, אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל', והענין הוא דאיתא במדרש (תנא דבי אליהו רבה כו) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (במדבר טו, לב), אמר הקב"ה למשה מפני מה חלל זה את השבת, אמר משה: רבונו של עולם איני יודע! אמר הקב"ה למשה: אני אומר לך, כי בכל ששת ימי החול יש לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו לכן חלל זה את השבת! באותה שעה אמר הקב"ה משה צא וברר להם מצוה אחת שיהיו נוהגים בה גם בשבתות וביום טוב, ואיזה? זה מצות ציצית, שנאמר (במדבר טו, לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וגו׳ וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת הֳ' עיין שם.
לכך אמר לו 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל' שאשפיע לכם כח ושפע טוב בעבור מצות ציצית שרמוז בה מספר ט"ל, שיש בכל כנף ט"ל כריכות כמנין 'הֳ' אֶחָד' [39] וכמנין ט"ל אותיות דשם אהי"ה דההי"ן בפשוט ומילוי ומלוי המלוי כמו שכתב האר"י ז"ל בשער הכונות, וזו היא מצוה תמידית בימים ובלילות בטלית קטן וגם בשבתות וימים טובים, ועל ידה תהיה השפעה שלכם תמידית מט"ל הנזכר וגם מן ט"ל אותיות של עסמ"ב.

[כ] הוא השם הקדוש הנכבד והנורא ולא תגזור מלה זאת מיתר המלים, ופותרים אומרים הוא מגזרת הויה והיו להיות, ונראים דבריהם באמור, ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה, כמו שאמר אני הייתי מני עד ואני עתה ואהיה עדי עד, אבל בהשניתו המלה שנית ואמר אהיה שלחני אליכם, נפסקו פתרוני המלה ונעשית כמלים אשר אין להם פתרון וכשמות אשר לא יגזרו ממלים, כי האל"ף אשר בתחלת המלה ימנענה מלהיות לה גזרה באמרו אהיה שלחני אליכם, (פי' נראה כי אל"ף אהיה שרש) ע"כ לא יתכן להיות אהיה כטל לישראל (הושע יד ו) אהיה לו לאב (ש"ב ז יד) כי אהיה עמך (למעלה פ' יב) (מחברת מנחם) ועיין בס' הגלוי להריק"ם מה שהעיר ע"ז, ושם יאמר חכם אתד בשם בנימין וזל "ואני בנימין אומר כי העיקר כפתרונו של רבינו שמואל (הרשב"ם) "הוא קורא עצמו אהיה ואנו קוראים לו יהיה (כלומר שם בן ד' יהוה) וי"ו תחת יו"ד ככתוב "מה הוה לאדם (קהלת ב כב)" עכ"ל כלומר כמו שבא "הוה" דקהלת במקום "היה", וכמו חוה במקום חיה, כך בא השם יהוה במקום יהיה והנה דעת הרשב"ם ששני השמות הללו רק שם אחד הוא, רק האל"ף שבאהיה הוא כנוי הגוף שהוא ית' אומר על עצמו שיהיה, וזה לדעתו עומק פשט הכתוב: "זה שמי", שהוא קורא את עצמו, ויו"ד שביהוה -יהוה- הוא דבור הזולת עליו שהוא יהיה, ועיין (כ"ח מחב' ח אגרת ז) בהערה לצד מט שכתב, כי ראוי לדעת שלא מלבו הוציא הרשב"ם הדברים הללו כי כבר קדמי בזה הראב"ע וכו' וקרוב אצלי ששמע הרשב"ם הפי' הזה מפיו של הראב"ע עצמו, וכבר היה לו להראב"ע היכרות עם ר"ת אחיו של הרשב"ם והחליף עמו שירים (עיין תולדות ראב"ע) וכתב הרלב"ג "והנה אמר בזה המקום למשה ששמו אהיה אשר אהיה, ואמר במקום אחר "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד", הנה כבר בארה שהשמות המיוחדים לו ית' הם ההויות והאחד, והנה הכוונה באהיה אשר אהיה הנמצא שהוא תמיד בענין אחד, וזה לא יצדק בנמצא אחר זולתו, כי כולם נתחדשו והיו אחר שלא היו". ועיין מורה ח"א פ סג כוזרי מאמר ד סי' ג, והיטיב לדבר בזה הרב המקובל מ' מנחם ציוני בס' (ציוני) ריקאנטי על התורה, ועיין ברדי"א מה שביאר בזה: