וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃
ספורנו
ואת פר החטאת ואת שני האילים. הקדים פר החטאת, כאמרם ז"ל כל חטאת קודמת לעולה הבאה עמה כי עד אחר שיכופר החטא אין מקום כלל לעולה כאמרו עולה וחטאה לא שאלת, והיתה חטאתו אחר המשחו פר כמשפט כהן משיח, אבל לא נכנס דמו לפנים כי לא היה חטאו במדרגת רוע שיצטרך לזה כמו שהיה צריך בהוראת כהן משיח והוראת בית דין שהחטיאו ופר ושעיר של יום הכפורים שמכפרים על טומאת מקדש ועל חטאים עונות ופשעים כמו שמבואר בענין. והקדים העולה למלואים, כי גם בעולה תהיה איזו כפרה כאמרו ונרצה לו לכפר עליו, ואחר שלמות הכפרה נעשו ראוים למלא את ידם להשלימה לעבודה.
משנת ארץ ישראל
המשנה חוזרת להלכות חגיגה שנזכרו בפרק הקודם. משנה ו בפרק הקודם סיימה בהלכה על חובת הבאת הקרבן ביום טוב הראשון של חג. "מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג... חוגג את כל הרגל", אך החובה היא ביום טוב הראשון של החג. משניות ב-ד בפרקנו דנות בהלכות הבאת קרבן חגיגה, כשהיא מובאת ביום טוב הראשון. ההלכות בשתי המשניות, משנה ב ומשנה ג, סובבות סביב המחלוקת האם יש לסמוך על הקרבן שמביאים ביום טוב. בראש ספר ויקרא אמור כי יחידים המביאים קרבן סומכים ידיהם "על ראש העֹלה" (א ד), ועל זבח השלמים אמור: "וסמך ידו על ראש קרבנו" (ג ב). המשנה במנחות קובעת: "כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה חוץ מן הבכור והמעשר והפסח... בשתי ידים ובמקום שסומכין שוחטין ותכף לסמיכה שחיטה" (פ"ט מ"ז-מ"ח). במשנה שלפנינו חלוקים חכמי הזוגות אם סומכים על הבהמה אף ביום טוב. לפי המשנה חלקו בהלכה זו כל חמשת חכמי הזוגות מימי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן ועד שמאי והלל. זו ההלכה היחידה שמצינו בה מחלוקת בין חכמי הזוגות והמשיכו במחלוקת בית שמאי ובית הלל. במשנה אין הכרעה בהלכה, ורק בברייתות שבתוספתא ובתלמודים מסופר כיצד הוכרעה ההלכה כבית הלל במעשה של חכם מחכמי בית שמאי, "נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא ערער אדם בדבר"32תוס', פ"ב הי"א; ירו', עח ע"א; ביצה פ"ב ה"ד, סא ע"ג; בבלי, שם כ ע"א; פסחים סו ע"ב; נדרים ט ע"ב. (איורים 39-38).
אבן עזרא
היא העולה. נקראת כן בעבור שהיא עולה כלה על המזבח ובכאן רמז שלא יעלה עולה בלילה רק היא תהיה על מוקדה כל הלילה. וה״א מוקדה נוסף או מוקד ומוקדה הם שני שמות: