פרשנות מצטטת על ויקרא א:י

ושופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש. והנה דעת הסוברים דלמובחר בלבד של כבש וכפוף דלשון המשנה הראשונה שנראה בפרה בלבד פליג הת"ק עם ר' יוסי ואח"ז במשנה אחריה נראה גם בכפוף וזכרים פליגי שם ואמרו ז"ל דמשנה ראשונה מדינא ושניה למובחר אשר לא כן דעת רבינו שכתב כל וכו' פסולין וכו'. והנה בפי' משניות כתב רבינו במשנה שניה זה הסדר לא היה אלא במקדש לאמרו הש"י בחצוצרות וכו' אבל חוץ למקדש אין תוקעין בר"ה אלא בשופר בלבד וכו' ומזה כתב במרכבת המשנה שלא יקשה לרבינו למה לא נקטו בסיפא וחכמים שופר של ר"ה של יעל דס"ל דאין כאן מחלוקת עם הת"ק דסיפא איירי בשופר של מקדש דהא תני וב' חצוצרות וכו' ור"י פליג דאף של מקדש היה של זכרים עיי"ש גם בזה לא הוסר הקושיא גם שאר קושית הראשונים ז"ל בזה ובטו"ז בסי' תקפ"ו ס"ק א' קיים דברי הכ"מ שדחה אותו דדייק דלמה הוצרך רבינו להזכיר חוץ מקרן הכבש שהזכירו תחילה והו"ל וכל שאר השופרות פסולין ולמה לא זכר גם בסיפא הכפוף אלא דתרתי קאמר לכתחילה יהיה כבש וכפוף ובדיעבד פסולין השאר חוץ מקרן הכבש והיינו אפי' פשוט ובכבש כולל כל מינים כגון עיזים ויעלים עיי"ש שהביא ראיה מקרא ועי' בשו"ת חכם צבי סי' ל"ד שמתמה על ראיתו שם ע"ש ובפרי מגדים שם והמקראות מראין כי בלתי נכלל בכבש גם עיזים אלא כמ"ש בפרי מגדים בצאן נכלל הכל מן הכבשים ומן העיזים תקחו שמות י"ב ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העיזים וכו' ויקרא א' ובהל' מעשה קרבנות פ"א ה"א כל הקרבנות וכו' מה' מינין מן הבקר ומן הכבשים ומן העיזים וכו' ונראה דדעת רבינו מדינא קאמר כמ"ש ז"ל:
ובכ"מ דמ"ש רבינו כבש ולא כתב כפוף אין לפרש שאין קפיד אכפוף דר' לוי אמר מצוה בכפופין וזכרים מסתמא כפופין עיי"ש ובלח"מ שהקשה ע"ז דאם סתמן כפופין למה אמרינן דאמר כי האי תנא דתני' ר' יהודה אומר בר"ה וכו' זכרים כפופין ולא נקטו המשנה דאיתא ר"י אומר בר"ה וכו' בשל זכרים וכו' ועל כרחך משום דמשנה בלתי מפורש כפופין ויש זכרים שאין כפופין עיי"ש. וברש"י במשנה שם בשל זכרים אילים שסתמן כפופין עכ"ל. ונראה דהנה ר' לוי מפרש דמצוה בשל כפופין וכמ"ש בגמ' כמה דכפיף דעתיה עדיף טפי וא"כ במשנה דאיתא רק זכרים י"ל דטעמא דבעי זכרים לא הוי משום כפופין אף דממילא המה כפופין אבל ר' לוי טעמא דכפופין אמר ונפק"מ אם עדיף להיות לבו פשוט או כפוף ולזה צריך להביא הברייתא דממשנה י"ל דלא פליגי אלא אם צריך פשוט או לא אבל שיהיה כפוף עדיף לא נדע עוד ולהלן נדבר בהאי דפליגי אם כפוף או פשיט עדיף:
ובראב"ד שם ואם תקע בשל יעל יצא ובהמ"מ עמד עמ"ש בשל יעל ועי' בכ"מ ובירושלמי שם אי' ורבנן כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר וכו' היתבון הרי של יעל הרי אינו קרוי לא קרן ולא שופר מאי כדון כהאי דא"ר לוי שניא דאין קטיגור וכו' ובקובץ ע"ז כתב דמשו"ה כתב הראב"ד לחידושא דאפי' של יעל:
ובהגהות מיימוני הביא מחלוקת בתענית בר"ה ודעת הגאונים מקרא דעזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' ומירושלמי דאין להתענות בר"ה וכיו"ב ברא"ש במס' ר"ה עיי"ש ובשו"ע בסי' קצ"ז עיי"ש והנה כמ"ש במקום אחר במקרא דעזרא דנאמר אל תעצבו וכו' חדות ה' וכו' והן היום אשר עונותנו נשקלין עם זכויותנו אם במאזנים ישאו יחד לא נפחד ולא נעצב ועל יום נורא כזה נאמר חדות ה' וכו' ור' יוחנן בן זכאי בכה באיזה דרך מוליכין אותי וכו' אבל כמ"ש במקום אחר ליום הזה כפלים לתושיה כי זה כי עינינו ולבבינו אל היושב בשמים אשר נותן יד לפושעים ויקבל חרטת לבבינו באהבה יום אשר יכפר ה' את חטאתנו אנחנו נשוב אליו באמת לחדות לבבינו יהיה ונשמח כי נשים לבבינו לה' הרואה במעמקי לבבינו וישלח עזרתו מקודש להפוך ולטהר את לבבינו לכן על יום הזה נאמר וגילו ברעדה וכמ"ש רז"ל במקום גילה תהא רעדה ובזה היום להיפוך במקום רעדה יהיה גילה ובמקום אחר כתבתי בזה באור היטב ונמצא לפרש סוגית הגמ' ר"ה כו' ע"ב במאי קמיפלגי מר סבר בר"ה כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי וביו"כ כמה דפשיט וכו' ומר סבר בר"ה כמה דפשיט אינש טפי מעלי וכו' וברש"י כמה דכייף אינש בתפילתו פניו כבושין לארץ טפי עדיף משום והיה עיני ולבי שם מלכים א' ט' וכו' הילכך בר"ה דלתפילה ולהזכיר עקידת יצחק בא כפופין וכו' כמה דפשיט טפי עדיף משום נשא לבבינו אל כפים הילכך בר"ה בפשוטין דלתפילה הוא וכו' עכ"ל והנה דברי רש"י והגמ' צריכין פי':
ובירושלמי איתא כדי שיכופו לבם בתפילה כדי שיפשטו לבם בתשובה שם ה"ג וה"ד עיי"ש: הנה השופר אשר יעלה זכרונינו ורגשת לבבינו לפני ה' ציורו יהיה דמיון רגשי לבבינו למען כקולו כן תוארו יעיר אותנו ומר סבר כפוף יהיה כמו רגשי מורא ופחד מאימת הדין אשר יכוף כאגמון ראשנו מבושה להרים ראשנו זה יהיה בראש במעמד הזאת בעומדינו לפני המשפט ומר סבר רגשי הבטחון בחסדי ה' ורחמיו עלינו לתת ידו עלינו אשר יתן בטחון בנו לשוב אליו ית"ש כי יקבל אותנו והבטחון אשר מעוז לנו בגלות הזה ובכל אורח חיינו יהיה בראש ולכן כמה דפשיט עדיף טפי וחדות ה' מעוזינו ובירושלמי דאיתא שיפשטו לבם בתשובה כמ"ש כי מהמורא ופחד ימנעו מלשוב כמו שמצינו באחר במס' חגיגה אם לא הבטחון ברחמי הל' כי בל ידח ממנו נדח ועי"ז יפשוט לבבינו בתשובה וכמ"ש ברש"י מנישא אליו כפים יש לפרש כמ"ש במקום אחר כי יד ה' הנשלח לקבל את השבים אליו כנאמר "אתה נותן יד לפושעים" וכמ"ש ר"ע עבד שרבו מצפה לראותו במס' חגיגה לאלה ידים כאלו כביכול בב' ידים יושיט לנו לקבל אותנו לאלה כפים נישא לבבינו וזה ישמח לבן אשר לאב יֵרָצה וכמ"ש בירושלמי המובא בהגהות מיימוני כי אנו לובשים לבנים לא כאו"ה וכו' כי המה יחסו לאליליהם מורא ופחד וכן היא עבודתם להם ואנחנו ה' ית"ש לאב הרחמן ובעת כי עלה מוראו עלינו נשמח עמו כבנים עם אביהם וגילו ברעדה מיסודי אמונתינו הנשגבה נגד העע"ז אשר לא ידעו מרחמי ה' ולכן היראה וכפיפות ראש עם השמחה יחדו יהיה תמים ביום הזה ובכל מעמדינו לפני ה' אבל מה בראש פליגי ובזה נראה לומר דתליא המחלוקת בתענית ביו"ט וי"ל דאף מאן דס"ל דכפיפות עדיף עם כל זה לא נתענה וצ"ע:

וטעם וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר על דרך הפשט כמו שור שה כשבים (דברים י״ד:ד׳) ראובן שמעון לוי (שמות א ב) ואמר וזבחת פסח לה' אלהיך וצאן ובקר לכך לא אמר וזבחת פסח לה' אלהיך מן הצאן ומן הבקר כאשר יאמר בכל מקום מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א ב) ואם מן הצאן קרבנו (שם פסוק י) אם מן הבקר הוא מקריב (שם ג א) אבל יצוה בכאן בפסח והוא השה שהזכיר כבר וצאן ובקר אילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה כאשר יצוה בשבועות ובסוכות שיאמר (דברים ט״ז:י׳) ועשית חג שבעות לה' אלהיך מסת נדבת ידך שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו וכן אמר בסוכות (דברים ט״ז:ט״ו) שבעת ימים תחג לה' אלהיך וגו' ובסוף כלל את שלשתם ודומה לזה בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבועות ימים מצות יאכל (יחזקאל מה כא) ופירש בחג שבעת ימים וכן מצינו בפסח יאשיהו שאמר (דהי"ב לה ז) צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים ובקר שלשת אלפים ואחר כן אמר (שם פסוק יג) ויבשלו הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם הנה פירש כי כבשים ובני עזים הכל לפסחים לא עזים עצמן ולא בקר כדכתיב (שמות יב ה) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים ופירש כי הבקר אשר הזכיר היו שלשת אלפים והיו קדשים אשר בסירות להריץ לפני העם לאכול לשבעה כענין החגיגה שקבלו רבותינו (פסחים ע) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ט״ז:ב׳) עשה צאן דבק עם הפסח ולא יתקשר הוי"ו יפה במלת ובקר ועוד כי אין כל הצאן כשר לפסחים והנכון מה שאמרנו ובאר בכאן דברים רבים כי הזכיר במצה שתהיה לחם עני להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ והנה תרמוז לשני דברים וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים או יאמר שתהיה עוד עשויה כלחם עני ולא שתהיה מצה עשירה כמו שהזכירו רבותינו (פסחים לו) ובאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך כי בתחלה אמר (שמות יב יט) לא ימצא בבתיכם:

ותדע כי אלו שלשה דברים, שהם התורה והעבודה וגמילת חסדים, כמו שהיו אלו ג' דברים ג' עמודי עולם, נתנו לג' אבות, שהם אברהם יצחק ויעקב, שהם גם כן יסודות ואבות העולם. ולכך ראוי שיהיה להם אלו ג' דברים, שהם יסודות ועמודים לעולם. וזה כי תמצא גמילת חסדים שהיה מדת אברהם, כמו שמבואר בכתוב שהיה זריז בכל גמילת חסדים, דהיינו קבלת אורחים. וכן ממה שהכתוב אומר (בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע", ודרשו ז"ל (סוטה י.) פונדק או פרדס, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכתיב (ר' מיכה ז, כ) "תתן אמת ליעקב ולאברהם חסד", ודבר זה מבואר, ואין להאריך כלל. יצחק זכה במדת העבודה, שהרי הקריב עצמו על גבי מזבח (בראשית כב, ט). ובמדרש (ויק"ר ב, יא), אותו היום שהעלה אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח, תקן הקב"ה שני כבשים, אחד בשחרית ואחד בין הערבים, שנאמר (שמות כט, לט) "את הכבש האחד וגו'", וכל כך למה, בשעה שישראל מקריבין תמידים על המזבח, וקוראין את המקרא הזה (ויקרא א, יא) "צפונה לפני ה'", זוכר עקידת יצחק בן אברהם. מעיד אני עלי שמים וארץ, בין גוי ובין ישראל, ובין אשה עבד ושפחה, קורא את המקרא הזה "צפונה לפני ה'", זוכר [הקב"ה] עקידת יצחק, עד כאן. הרי כי בשביל העקידה היה העבודה אל השם יתברך, מפני כי יצחק הקריב עצמו אל השם יתברך, ולפיכך עיקר העבודה היה ליצחק שהקריב עצמו. והוא הסוד שלא נאמר "צפונה" אלא בפרשת "ואם מן הצאן קרבנו" בפרשת ויקרא (ויקרא א, י), ואף כי העולה מן הבקר שפרשה ראשונה מדברת ממנו (ויקרא א, ג-ט) גם כן צריכה צפון, וכמו שדרשו (זבחים מח.) מן וי"ו של "ואם מן הצאן", מכל מקום לא נזכר "צפון" אלא אצל הצאן. מפני כי קרבן של יצחק היה איל, וראוי אליו צפון, והוא ידוע למבינים, כי משם היה העקידה. יעקב היה לו מדת התורה, כמו שאמר (בראשית כה, כז) "יעקב איש תם יושב אוהלים". וכמו שרמזו חכמינו ז"ל במדרש "עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (בראשית לב, ד), אף על פי כן תרי"ג מצות שמרתי, הרי לך כי יעקב היה לו מדת התורה. ואל יקשה לך, הרי אברהם היה שומר התורה, דהא כתיב בפירוש אצלו (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי", ודרשו רז"ל* (יומא כח:) קיים אברהם אפילו עירוב תבשילין. חלוק יש, כי אברהם שימר* התורה במעשה, אבל למוד התורה היה ליעקב בפרט, כי אצלו נאמר "יושב אוהלים", שזה נאמר על הלומד בה. ועוד, אף כי אברהם שמר התורה, לא מצינו כי בזכותו נתנה תורה לישראל. אבל בזכות יעקב נתנה תורה לישראל, שנאמר (תהלים עח, ה) "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל", בשביל יעקב ובשביל ישראל נתנה תורה. גם תבין זה ממה שנאמר (מיכה ז, כ) "תתן אמת ליעקב ולאברהם חסד", וכתיב (מלאכי ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו", הרי כי ליעקב נתנה התורה בפרט, כי היא תורת אמת. וכל הדברים נתבארו במקום אחר. ובמכילתא "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג), "לבית יעקב" בזכות יעקב, "ותגיד לבני ישראל" בזכות ישראל, עד כאן. הרי לך בזכות יעקב נתנה תורה לישראל. ובמדרש (ילקו"ש ברכה תתקנ"א) "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), כל העוסק בתורה זוכה לנחלת יעקב, שנאמר "מורשה קהילת יעקב". ונאמר (ישעיה נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך". אם כן בזכות יעקב נתנה התורה לישראל. וכל הדברים האלו יש לך להבין ממה שאמר (שמות יט, א) "בחדש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים", וכדדריש ההוא גלילאה (שבת פח.) בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי, על יד תלתאי, לעם תלתאי, ביומא תלתאי, בירח תלתאי. ומפני שהתורה תלתאי, נתנה בזכותו של יעקב, שהוא היה שלישי לאבות. וכמו כן נתנה התורה בחודש שלישי.

על ראש העלה. לְהָבִיא עוֹלַת חוֹבָה לִסְמִיכָה וּלְהָבִיא עוֹלַת הַצֹּאן (שם):

אם כשב. לְפִי שֶׁיֵּשׁ בְּאֵמוּרֵי הַכֶּשֶׂב מַה שֶּׁאֵין בְּאֵמוּרֵי הָעֵז, שֶׁהַכֶּשֶׂב אַלְיָתוֹ קְרֵבָה, לְכָךְ נֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת (ספרא):