פרשנות מצטטת על ויקרא ג:ב

מנחה שנקמצה בהיכל כשרה שכן מצינו בסילוק בזיכין. ואם תאמר אמאי לא קאמר כדי שלא יהא טפל חמור מן העיקר כדאמר בסמוך גבי שלמים ששחטן בהיכל וגבי כהנים נכנסין בהיכל ואוכלים קדשי קדשים ושירי מנחות י"ל דהתם כתיב (ויקרא ג) פתח אהל מועד (שם ו) בחצר אהל מועד שייך למימר שלא יהא טפל חמור מן העיקר לפי שתלה הכתוב באהל מועד:

ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד על דעת רבותינו (בתורת כהנים סוף פרשת צו סימן קצא, ועוד) שהוא יום שמיני למלואים טעם הכתוב שתקים את המשכן ויעמד כן ולא תורידנו ולא תקימו עוד, כי בנסוע המחנות הלוים יורידו אותו ויקימו אותו. ולא הוצרך לצוות עתה על הקמת שבעת הימים הראשונים, כי אמר לו מתחלה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר (שמות כ״ו:ל׳), וכיון שפירש לו עתה כי ביום החדש הראשון תהיה הקמתו לעמדה, הנה ידע כי שבעת ימי המלואים יצטרך להקים ולהוריד. ואולי היה כן להרגיל הלוים במעשהו כי ממנו יראו וכן יעשו, או היה להכתיר היום בעטרה זו:
ונראה לדעתם כי בשבעת הימים הראשונים היה מקים אותו בבקר בבקר, ועומד כן כל היום וכל הלילה, וכעלות השחר היה מוריד אותו וחוזר ומקימו מיד, כי הכתוב אמר ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה (ויקרא ח לה), ואין פתח לאהל רק בעת הקמתו: וכבר דרשו (בתורת כהנים ויקרא א ה) אל פתח אהל מועד, בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא מפורק ואמרו (זבחים נה:) שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין, שנאמר (ויקרא ג ב) ושחטו פתח אהל מועד, בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול, וכן במשכן, עד שלא העמידו הלוים את המשכן ואחר שפרקו הלוים את המשכן פסולין. ועוד, שהיה מקריב בו תמיד של בין הערבים ומדליק את הנרות בערב:
ובויקרא רבה (עי' במדבר רבה יב טו) ראיתי, היה משה מעמידו ומפרקו שני פעמים בכל יום, רבי חנינא הגדול אומר שלשה פעמים בכל יום, שנאמר תקים (שמות מ׳:ב׳) הוקם (שמות מ׳:י״ז) ויקם (שמות מ׳:י״ח), אחת לתמיד של שחר, ואחת למלואים, ואחת לתמיד של בין הערבים ויתכן שכל זה רגילות, להודיע ענין הקמתו והסדר, ולא יעמידנו מפורק כלל: והכתוב שאמר כאן ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד) על דעתם היה זה ביום השמיני, כי אמר ויכל משה את המלאכה (שם פסוק לג), וכאשר כלה הקמה זו של אחד בניסן כסה הענן את המשכן וכבר כתב רש"י (ויקרא ט כג) מה שדרשו (בתורת כהנים שם) ויצאו ויברכו את העם, לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמיד משה המשכן והיה משמש בו ומפרקו לא שרתה בו שכינה והיו ישראל נכלמים ואמרו למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, אמר להם אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה בנו שכינה:
ובפרשת מלואים (תורת כהנים שם) יכול הוקם המשכן בראש חדש ושרתה שכינה בשמיני בחדש, תלמוד לומר וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות (במדבר ט טו), מלמד שביום שהוקם המשכן שרתה השכינה על ידי מעשה אהרן הנה יאמרו בפירוש כי כסוי הענן את המשכן בשמיני למלואים היה, והוא אחד בניסן, אם כן תהיה כל הפרשה הזאת לדעתם ביום השמיני. והיה זה מפני שהכתוב יסדר כי צוה השם את משה שתהיה הקמת המשכן לכלותה ביום החדש הראשון באחד לחדש, ואמר כי משה עשה כן וכלה את כל המלאכה ואז כסה הענן את האהל, וכן תמיד. וחזר הכתוב אל תחלת הדבור אשר היה למשה מן האהל ואמר ויקרא אל משה (ויקרא א א), וכל זה בסדר נכון:
וכדמות ראיה להם מה שכתוב (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, ואם לא הוריד אותו מה טעם ביום כלות, כי ביום אחד החל וכלה, והראוי שיאמר ויהי ביום הקים משה את המשכן ועוד, שאמר שם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו (ויקרא ט ו), וירא כבוד ה' אל כל העם (שם כג), ומשמעות זה שעדיין לא כסה הענן את אהל מועד ולא מלא כבוד ה' את המשכן. ומ"מ ביום ראשון של מלואים נדבר למשה משם כל הפרשיות הנאמרות מתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני (שם ט א), אבל לא היה הענן מכסה אותו, והיו סבורין שהיה הדבור למשה שם מן השמים כאשר היה בארץ מצרים: אבל במדרש חזית (קהלת א יב) מצאתי, ויהי ביום השמיני, זה היה ראוי להיות תחלת הספר, ולמה נכתב כאן, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ואם כן יהיה ויקרא אל משה מאהל מועד אחר וירא כבוד ה' אל כל העם ותצא אש ותאכל על המזבח (ויקרא ט כג כד), ויהיה הדבור לאהרן יין ושכר אל תשת (שם י ט) ממחרת, כי לא יתכן שנדבר לאהרן מאהל מועד קודם למשה ואיני יודע אם זה דברי הכל או הם דברי יחיד, כי על דברי ר' ישמעאל נאמרו שם:

המשנה חוזרת להלכות חגיגה שנזכרו בפרק הקודם. משנה ו בפרק הקודם סיימה בהלכה על חובת הבאת הקרבן ביום טוב הראשון של חג. "מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג... חוגג את כל הרגל", אך החובה היא ביום טוב הראשון של החג. משניות ב-ד בפרקנו דנות בהלכות הבאת קרבן חגיגה, כשהיא מובאת ביום טוב הראשון. ההלכות בשתי המשניות, משנה ב ומשנה ג, סובבות סביב המחלוקת האם יש לסמוך על הקרבן שמביאים ביום טוב. בראש ספר ויקרא אמור כי יחידים המביאים קרבן סומכים ידיהם "על ראש העֹלה" (א ד), ועל זבח השלמים אמור: "וסמך ידו על ראש קרבנו" (ג ב). המשנה במנחות קובעת: "כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה חוץ מן הבכור והמעשר והפסח... בשתי ידים ובמקום שסומכין שוחטין ותכף לסמיכה שחיטה" (פ"ט מ"ז-מ"ח). במשנה שלפנינו חלוקים חכמי הזוגות אם סומכים על הבהמה אף ביום טוב. לפי המשנה חלקו בהלכה זו כל חמשת חכמי הזוגות מימי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן ועד שמאי והלל. זו ההלכה היחידה שמצינו בה מחלוקת בין חכמי הזוגות והמשיכו במחלוקת בית שמאי ובית הלל. במשנה אין הכרעה בהלכה, ורק בברייתות שבתוספתא ובתלמודים מסופר כיצד הוכרעה ההלכה כבית הלל במעשה של חכם מחכמי בית שמאי, "נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא ערער אדם בדבר"³²תוס', פ"ב הי"א; ירו', עח ע"א; ביצה פ"ב ה"ד, סא ע"ג; בבלי, שם כ ע"א; פסחים סו ע"ב; נדרים ט ע"ב. (איורים 39-38).

ושני מקומות - לאו לאחר שנסעו דנסתלק המזבח קאמר אלא חד מינייהו כדאיתא בעוד המשכן נטוי כמשפטו. וחד לאחר שפירקו קרשים וקלעי החצר ועדיין המזבח במקומו וקודם שיעמידו לוים את משכן דנקט הכא לאו דוקא נקט חדא דלא משכח לה שהרי קודם שיחנו בני קהת נושאי המזבחות היו חונין בני גרשון ומררי נושאי המשכן ומקימין אותו ובנסיעתם היו מורידין את המשכן תחילה ונושאין בני גרשון ומררי אחר דגל אחד ובני קהת אחרי שני דגלים כדי שיהו קודמין בני גרשון בחנייתן ומעמידין את המשכן לפני בוא בני קהת כדכתיב אחר מסע דגל בני יהודה והורד המשכן וגו' (במדבר י׳:כ״א) ואחר שני דגלים כתיב (שם) ונסעו הקהתים נושאי המקדש דהיינו ארון ומזבחות וכלי השרת והקימו בני גרשון את המשכן עד בואם של בני קהת ועוד אי בששינו את הסדר מוקמת לה היכי שחטי קרבנות קודם שיעמידו משכן הא אמר באיזהו מקומן (לעיל זבחים דף נה:) בשלמים ששחטן קודם שיעמידו לוים כו' פסולין ואי גרסת לה מוקי לה בששינו את הסדר וההוא דאיזהו מקומן שלמים דוקא קאמר משום דכתיב בהו (ויקרא ג׳:ב׳) ושחטו פתח אהל מועד ולא יליף שאר קדשים מינייהו:

ב"ש היא - דאמר במתניתין מביאין שלמים של י"ט שהן חובה ואין סומכין עליהן וטעמא מאי משום דסמיכה בויקרא כתיב בשלמי נדבה ואם זבח שלמים קרבנו וסמך ידו וגו' וקא סברי לא גמרינן חובה מנדבה דפרכינן מה לנדבה שכן מצויה בכל שעה שירצה יתנדב ויביא תאמר בחובה שאינה אלא לכשיתחייב הלכך לא דחיא סמיכה דידהו יום טוב הלכך עולת חובה נמי אי לאו דפרט בה קרא כמשפט לא הוה בעיא סמיכה דחובה מנדבה לא גמרי':