פרשנות מצטטת על ויקרא ג:ד

תאכל עליו מצות. בפסחים פרק כל שעה (פסחים דף כ"ח ב') דמקשינן אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכילת מצה חובה לדורות כל זמן שמוזהר על החמץ ואפי' בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מיחייב באכילת מצה ואי לא לא. ערש"י שם. ועל כוונה זו יש לפרש מלת עליו דקרא. דמצאנו לשון עלה להוראת הסתלקות והעדר, כעלות גדיש בעתו (איוב ה׳:כ״ו) אל תעלני בחצי ימי, להסתלקות מחיי ע"הז, מטרף בני עלית, לרש"י ותרגום סלקת עצמך, כן טעם עליו כאן, כלומר בסילוקו והעדרו. גם בהעדר אכילת פסח תאכל מצות, דומה לזה ואת היותרת על הכליות יסירנה (ויקרא ג' ד') שאמרו עליו בספרא יסיר היותרת אע"פ שאין כליות, ג"כ טעם על הכליות בהעדר והסתלקות הכליות. וע"ד הפשט יתכן שהוא מוסב על החגיגה המדובר ממנו פה ג"כ באמרו צאן ובקר ערש"י, ולהיות כי שלמי חגיגה יוכל להקריבן בימות הרגל כולו, ככתוב שבעת ימים תחג לה"א, שכל ימי החג ראויים הם לחגיגה (ע' רמב"ם פ"א מחגיגה ה"ד), לכן אמרה תורה שכל זמן זה ימנע מאכילת חמץ עמו, והמצוה ללפת בו את המצות:

שלשה חלבים הן שחייבין עליהן כרת וכו' לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד וכו'. קשה דבפרק כל הבשר (חולין דף קי"ז) אמרו דצריכי תרי קראי לרבות החלב למעילה חד קרא דכאשר יורם משור וכו' וחד קרא דכל חלב לה' ואמרינן התם אי כתב רחמנא חלב הוה אמינא חלב אין יותרת ושתי הכליות לא ופירש״י דלא חלב איקרו כתב רחמנא כאשר יורם וכו' וא״כ היכי כתב רבינו דנקראו כליות ויותרת הכבד חלבים לענין קרבן. ואולי י״ל דבפרשת ויקרא כד מפרש להו ודאי דלא מיקרי חלב אלא לחלב ממש מדפריש בתר הכי הכליות ויותרת משמע דלאו בכל חלב הוו אבל בפסוקים אחרים בתורה כשמזכיר הקטרת חלבים אינו מזכיר יותרת הכבד והכליות משום דהם בכלל חלבים וגמרא דדייק מדבפרשת ויקרא לא כללם בהדי החלב אלא פרטם לחוד משמע דלאו בכלל חלב הם אע״ג דיש מקום בתורה דמזכיר הקטרת חלבים ולא חש לפרש הכליות והיותרת משום דסמך על פרשת ויקרא דשם ביאר. ורבינו מדייק דמ״מ כיון דנקראים חלבים סתם משמע דהכוונה הוא מפני שהוא לשון טובה אבל ודאי דלא חלב ממש הוו כיון דבפרשת ויקרא פריט להו. עוד אמרו שם אמר ליה רב מרי לרב זביד אי אליה איקרי חלב תתסר באכילה א״ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכו' רב אשי אמר חלבו האליה איקרי חלב סתמא לא איקרי אלא מעתה לא ימעלו בה אלא מחוורתא כדרב זביד ע״כ. ועם זה קשה על דברי ה״ה שכתב דמדקאמר לשון חלבו ולא קאמר חלב האליה משמע דר״ל טובו שהיא האליה ולא שהאליה נקראת חלב א״כ קשה עליו מה שהקשה בגמרא דהיכי איתרבי למעילה האליה מקרא דכל חלב הא לא מיקרי האליה חלב סתמא אלא חלבו האליה והיינו כדמקשו בגמרא לרב אשי אלא מעתה לא ימעלו בה ולמה דחק ה״ה בכך אחר אשר נתנו טעם בגמרא אמר קרא שור וכשב וכו' דבר השוה בשלשתן דהיה די לטעם זה לבד. וי״ל דמוי״ו דחלבו ודאי דלא דרשינן האי דרשא בהחלט דכבר אפשר למידחי ולומר דהיינו חלבו בוי״ו כמו בלא וי״ו אלא בתר דגלי קרא חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשלשתן דייקינן לוי״ו דחלבו הכי אבל אה״נ דאיקרי חלב ואיתרבי מקרא דכל חלב:

וְאֶת הָאַרְנֶבֶת. טַעַם זִכְרוֹן הַמִּין בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, לְצַד שֶׁבְּחִינַת הַטֻּמְאָה לִפְעָמִים תִּהְיֶה הַנְּקֵבָה לְמַעְלָה מִזָּכָר וְיִהְיֶה הַזָּכָר טָפֵל לָהּ, וְתִזָּכֵר הַנְּקֵבָה מֵהַטַּעַם עַצְמוֹ שֶׁיִּזָּכֵר הַזָּכָר תָּמִיד וְלֹא הַנְּקֵבָה, שֶׁהוּא הַטַּעַם כִּי הִיא הָעִקָּר. וְתִמְצָא שֶׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר (פנחס רלא:) בְּסוֹד יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד כִּי הַנּוּקְבָּא נוֹתֶנֶת יוֹתֶרֶת לַזָּכָר, וּכְבָר כָּתַבְנוּ שֶׁכָּל מִין הַנֶּאֱסָר הִיא בְּחִינַת הַקְּלִפָּה הַמֻּשְׁלָל מֵהַחַיִּים וְהַטּוֹב.

כסלי. כמו אשר יקוט כסלו (לעיל ח) תקותי ומחשבתי וע"י שכליות על הכסלי' הם והכליות יועצות נקראת המחשבה כסל: