פרשנות מצטטת על ויקרא ג:ח

קראי למה לי. פי' בקונטרס דתלת קרבנו כתיבי בשלמים בויקרא ואם מן הצאן קרבנו אם כבש הוא מקריב קרבנו וסמך ידו על ראש קרבנו ובת"כ משמע דאקרבנו דעז קאי והתם לא כתיבי אלא תרי ואם עז קרבנו והקריב ממנו קרבנו ושמא וסמך ידו על ראשו חשיב כמו קרבנו:

שחיטתן בכל מקום בעזרה. שלש פרשיות נאמרו בשחיטת שלמים, חדא בבן בקר, וחדא בכשב, וחדא בעז. בקמייתא כתיב ושחטו פתח אהל מועד, ובתרתי בתרייתא כתיב לפני אהל מועד, להכשיר את כל הרוחות שבעזרה, דלפני משמע כל שלפני ההיכל:

וסמך – הכוהן הגדול, שתי ידיו עליו – כדין כל סמיכה. הסמיכה נזכרת במקרא במפורש בהמשך עבודת הכוהן הגדול, וגם ישראל המביא קרבן חייב בסמיכה²⁸⁸ויקרא א ד; ג ג; ג ח; ג יג ועוד. . במסורת חז"ל קיבלה הסמיכה משנה חשיבות והייתה מרכיב חשוב בתפיסת העולם של הפרושים. המקריב אינו רשאי לעבוד עבודה, אך הוא מבטא את חלקו בכך שהוא סומך את ידיו על הקרבן. נראה שהסמיכה הייתה חביבה על הציבור. בימי מועד, כאשר נאסר לסמוך, היו רבים שנמנעו מהבאת קרבנות. גם נשים, שאינן רשאיות לסמוך, התרעמו על כך, וחז"ל התירו להן לסמוך כדי לעשות להן נחת רוח²⁸⁹ראו דיוננו בחגיגה פ"ב מ"ב; ספראי, נשים במקדש, עמ' 123-104. . נמצאנו למדים שהציבור רצה ליהנות מזכותו לסמוך, כי הוא פירש את הסמיכה כרגע הכפרה.