פרשנות מצטטת על ויקרא ג:יד

ואת כל החלב וגו'. לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל הַקֵּבָה דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין (שם):

על ראש קרבנו: בפרשה זו נמצא ששה פעמים מלת "קרבנו" שבאו שלא כדין (חוץ מן "אם זבח שלמים קרבנו" שכבר נדרש כמ"ש בסימן קנו). מקצתם מיותרים לגמרי ומקצתם בא השם תחת הפעל שבא לדרשה בכל מקום כמו שבארתי זה היטב (למעלה סימן סא). והם: (1) בשלמי בקר (ויקרא ג, ב) "וסמך ידו על ראש קרבנו" (תחת "על ראשו"). (2) בשלמי צאן (ויקרא ג, ו) "ואם מן הצאן קרבנו" (שעל פי חוקי הלשון צריך לומר "ואם מן הצאן מקריב" כמו שבארנו בסימן הנ"ל). (3) (ויקרא ג, ז) "אם כשב הוא מקריב את קרבנו" (מיותר) (4) (ויקרא ג, ח) "וסמך את ידו על ראש קרבנו" ("קרבנו" מיותר שצריך לומר "על ראשו") (5) בשלמי עז (ויקרא ג, יב) "ואם עז קרבנו" (תחת "ואם עז מקריב") (6) (ויקרא ג, יד) "והקריב ממנו קרבנו" ("קרבנו" מיותר). ודרשום חז"ל לששה דרושים: (1 א,ב) לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, כל שיש לו חלק בקרבן יסמוך, וזה לרבנן דסבירא להו יורש סמוך. ולר' יהודה דסבירא ליה יורש אינו סומך בא למעט – "קרבנו" ולא קרבן אביו. ולרבות כל בעלי חוברין לית ליה. כן פירשו במנחות (דף צג.) ובריש ערכין. וזהו שאמר (במשנה ג) "קרבנו" – ולא קרבן אביו שר' יהודה אומר אין היורש סומך. וביאר שצריך ריבוי לרבנן לרבות בעלי חוברין דהוה אמינא מדין קל וחומר מתנופה שחמירא מסמיכה שנוהגת בחיים (כבשי עצרת ואשם מצורע) ובשחוטין (בחזה ושוק של שלמים ותודה) ואין נוהגת בחוברין (דהיכי ליעבד כמ"ש בגמ' שם) וכל שכן סמיכה הקלה שאינה נוהגת בחיים (2) "קרבנו" – ולא קרבן אחר. ועיין בתוס' מנחות (דף סא:) ד"ה מצינו, ובהגהת הראב"ד כאן. (3) "קרבנו" – ולא קרבן עובד כוכבים. (4) "קרבנו" – ולא הבכור (בל תלמדנו בקל וחומר משלמים אחר שחמור שקדוש מרחם). (5) "קרבנו" – ולא המעשר (בל תלמדנו בקל וחומר אחר שחמור שמחויב בהבאתו) (6) "קרבנו" – ולא הפסח (בל תאמר הואיל וריבה בו מצות יתירות). ובגמ' מנחות (דף צב:) אמר דכל הני קל וחומרין פריכי נינהו, עיי"ש, ואין להאריך.

[הערה: איך דריש "מזבח" אף שלא לשמו? ובגמרא יליף דצריך לשמו מן "זבח שלמים". ואיך דרש ב' דרשות – שלא לשמו ושלא סמך? ולמה נכפל זה שנית בשלמי כבש? (ויקרא נדבה פרק יט מ"א)]
והקריב מזבח השלמים: כבר בארתי (בסימן ל) שאין דרך הלשון לחזור שם הפעול בכל פעם, כי די לומר "והקריב ממנו...אשה לה' " כמו שכתב בשלמי עז (ויקרא ג, יד) או "והקריב אשה לשם" כמו שכתב בחטאת נשיא "ואת כל חלבו יקטיר". וזולת זה כבר בארתי (בסימן קנו) שבכל מקום דכתיב "זבח שלמים" יש בו איזה דרוש כי די לאמר "והקריב מהשלמים", עיי"ש. והנה זה כפול גם בשלמי כבש (ויקרא ג, ט), וכן דרושי הספרא דפה כפול על "מזבח השלמים" דשם (ויקרא נדבה פרק יט מ"א), ודריש מה שמובא פה "והקריב מזבח השלמים" – אף על פי ששחטו שלא לשמו. כי ממה שכתוב "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" דריש שיהיה הזביחה לשם שלמים (כנ"ל סימן קנו) שפירשו שֵם "זבח" כדמות פעל (כי שם "זבח" בא מצד זביחתם) ושם "שלמים" מבאר שיהיה הזבח לשלמים. אבל פה שכתוב "מזבח השלמים", בה' הידיעה, שם "זבח" מבאר שם השלמים – כל שנזבחו השלמים באיזה אופן שיהיה יקריב אותם, אף שלא נזבחו לשמן. ומה שכתב שנית (ויקרא ג, ט) "והקריב מזבח השלמים" – כל שנזבחו השלמים, אף שלא סמך עליהם. ומה שאמר "אשה" – לשם אשים כבר התבאר למעלה (סימן נח? , סימן צא?) גבי עולה. והנה שם כתוב "אשה" שני פעמים. וכן כתוב "ריח ניחח לה' " (שהוא לשם ריח, לשם ניחח, לשם ה'). ואמר בספרא (סוף פרק יז/ [פרשה יד]) שנכפל שם "אשה" לגזירה שוה ללמוד שגם בשלמי כבש ושלמי עז צריך ריח נחוח לה', עיי"ש. וכן ממה שכתוב "לזבח שלמים" דריש לשם זבח. וכן בזבחים שינוי בעלים, עיי"ש. לכן מכאן אמרו לשם ששה דברים הזבח נזבח וכולי. ור' יוסי אמר שהוא תנאי בית דין שישחט סתם כמו שמפרש בריש זבחים דדלמא אתי למימר שלא לשמו, דאף על גב דבעלים יחשבו לשמו לא מהני כי אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד כדכתיב "הקריב אותו לא יחשב" ולכן תקנו שישחט סתם. והוא משנה בזבחים (דף מו:).