פרשנות מצטטת על ויקרא ד:ב

רש"י ד"ה ונפש כי תקריב, לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה וכו'. אכן כן, מכל קרבנות הנדבה (עולה, מנחות נדבה ושלמים), קרבן מנחה הוא היחיד שמוזכרת בו המילה "נפש", אבל בקרבן עולה הלשון היא: "אדם כי יקריב...", ובשלמים נאמר רק "ואם זבח שלמים...". והנה נאמר "נפש" כמה וכמה פעמים בחטאת, ועל כן קצת קשה ללמוד כאן לשבחו של המקריב, מכל מקום שם (ד, ב) מבאר רמב"ן: בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש. (פ' ויקרא תשנ"ט) הערת הרב איתן שנדורפי שי': ראה "אזנים לתורה" שכתב: מה שנאמר בחטאות ואשמות נפש הוא רק אצל החוטא: "נפש כי תחטא". אבל אצל הקרבה: 'נפש כי תקריב' - לא נאמר בשום מקום, רק במנחה. ע"כ. וראה גם "לפשוטו של רש"י" כאן.

חטאת קבועה היא הבאה מן הבהמה בלבד גבי חטאת פרשת ויקרא נפש כי תחטא וגו' והביא וגו' וקרבן עולה ויורד אינו קבוע אלא עשיר מביא קרבן בהמה ועני מביא עוף או עשירית האיפה כדאמ' ואם דל הוא ואין ידו משגת והביא וגו'. כל עבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה מ"ג ואלו הם
א הבא על אמו. ב הבא על אם אשתו.
ג הבא על אם אמה. ד הבא על אם אבי אמו.
ה הבא על בתו. ו הבא על בת בתו.
ז הבא על בת בנו. ח הבא על בת אשתו.
ט הבא על בת בתה. י הבא על בת בנה.
יא הבא על אחותו. יב הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו.
יג הבא על אחות אביו. יד הבא על אחות אמו.
טו הבא על אחות אשתו. טז הבא על אשת אביו.
יז הבא על אשת אחי אביו. יח הבא על אשת בנו.
יט הבא על אשת אחיו. כ הבא על אשת איש.
כא הבא על הנדה. כב השוכב עם הזכר.
כג הבא על אביו. כד הבא על אחי אביו.
כה השוכב עם בהמה. כו האשה שמביאה עליה את הבהמה.
כל כריתות שבעריות כ"ז וכריתות שבשאר עבירות י"ז. ואלו הן.
א העובד ע"ז במעשה. ב הנותן מזרעו למולך.
ג בעל אוב. ד בעלי ידעוני במעשה.
ה המחלל את השבת. ו העושה מלאכה ביוה"כ.
ז האוכל ושותה ביוה"כ. ח האוכל נותר.
ט האוכל חמץ בפסח. י האוכל חלב.
יא האוכל דם. יב האוכל פגול.
יג השוחט קדשים חוץ לעזר'. יד המעלה קרבן חוץ לעזרה.
טו המפטם את שמן המשחה. טז המפטם את הקטרת.
יז הסך בשמן המשחה.
הרי אלו מ"ג עבירות על שגגתו חטאת קבועה דחייבי כריתות נינהו דבכל הני עריות דלעיל כתיב כרת דכולל להו בסיפה ונכרתו הנפשות העושות ובאחותו שהוא בת אביו אמרינן פ"ב דיבמות דחייב שתים אחת משום אחותו ואחת משום בת אשת אביו דאחותו מאנוסת אביו אינו חייב אלא אחת וזו הוא אחותו שמנה הרב (ריז"ל) [ז"ל] ולאו נמי כתיב בכולהו ערות אמך לא תגלה וכן בכולהו ובנדה נמי ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכרת דנדה בכלל ונכרתו הנפשות העושות דאכולהו דלעיל קאי והני עריות דלא תנן להו בריש כריתות ולא כתיבי נמי בקרא באזהרה אם אשתו ואם אמה ואם אביה ילפינן מדכתיב עונש שריפה בחמותו ולא הזהיר בה דכתיב ואיש כי יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן וה"ק אם אשתו קיימת הוא וחמותו ישרפו ואם לאו אין כאן שריפה אלא איסור ארור שוכב עם חותנתו ומנין לעשות אם חמותו ואם חמיו כחמותו נאמר כאן בחמותו זמה היא ונאמר באשה ובתה שארה הנה זמה היא מה להלן חייב הכתוב על בת בנה ועל בת בתה כבתה אף כאן נעשה אם חמותו כחמותו לשריפה ובחמותו ליכא לאו וילפינן להו דמה להלן בבת בנה ובת בתה באזהרה כדכתיב את בת בנה וגו' אף כאן חמותו ואם חמותו ואם חמיו באזהרה עובד ע"ז לאו וכרת [לאו] לא תשתחוה לאל אחר וכרת דכתי' כי דבר ה' בזה וגו' הכרת וגו' ובע"ז משתעי דהוי דבר ה' דאמר בסנהדרין אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ולא יהיה לך בע"ז מדבר לאו דמולך ומזרעך לא תתן להעביר למולך אי נמי לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' כרת דידיה אשר יתן מזרעו למולך מות יומת וגו' וכתיב בתריה ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו' והכרתי אותו וגו' ובעל אוב לאו אל תפנו אל האובות וכרת דכתיב והנפש אשר תפנה אל האובות וגו' ונכרתה וגו' וידעוני לא תנן ליה בריש כריתות ופליגי בגמרא ר' יוחנן ורשב"ל אמאי תנא ליה בסנהדרין גבי סקילות ולא תנא ליה הכא וא"ר יוחנן הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ואין חייבים עליהם אלא א' ורשב"ל אמר הואיל ואין בו מעשה אלא שמכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו ומדבר והואיל ואין בו מעש' לאו בר קרבן הוא ולהכי כתב הרב ז"ל בעל ידעוני במעשה ומחלל שבת לאו לא תעשה כל מלאכה כרת כל העושה בו מלאכה ונכרתה העושה מלאכה ביה"כ [לאו] וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כרת דכתיב והאבדתי את הנפש ההיא והיינו כרת האוכל ביה"כ [לאו] כל הנפש אשר לא תעונה וגמר עינוי עינוי מאשר ענה מה התם לא ענש אלא א"כ הזהיר וכרת דכתיב ביה באוכל ונכרת כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה ובעינוי אכילה קא מיירי דגמר עינוי עינוי מהתם דכתיב ויענך וירעיבך מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון לאו דנותר ושרפו את הנותר באש לא יאכל כרת ואוכליו עונו ישא כי את קדש יי' חלל ונכרתה חמץ בפסח לאו כל מחמצ' לא תאכלו כרת כי כל אוכל חמץ ונכרתה. אוכל חלב ודם לאו דידהו כל חלב וכל דם לא תאכלו כרת בחלב כי כל אוכל חלב ונכרתה בדם כי כל נפש בשר דמו בנפשו הוא וגו' כל אוכליו יכרת האוכל פגול לאו דידיה ואם יותר מבשר זבח השלמים לא יאכל כי קדש הם ואמרי' פ"ב דפסחים כל שבקדש פסול בא ליתן לא תעשה על אכילתו וכרת דילפינן עון עון מנותר והשוחט קדשים בחוץ למאן דגמיר בג"ש הבאה בהעלא' ואל פתח אהל מועד לא יביאנו והבאה בשחיט' ולפתח אהל מועד לא הביאו מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא"כ הזהיר ואיכא מאן דמייתי ליה בהיקשא א"ק שם תעלה עולותיך ושם תעשה מה העלאה לא ענש אלא א"כ הזהיר דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' וכל מקום שנאמר בו השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אף שחיטה נמי לא ענש אלא א"כ הזהיר וכרת אית בהו דכתיב אשר יעלה עולה או זבח ונכרתה המפטם את שמן המשחה לאו ובמתכונתו לא תעשו כמוהו כרת איש אשר ירקח כמוהו וגו' ונכרת מעמיו וגו' המפטם את הקטרת לאו ובמתכונתו לא תעשו לכם כרת אשר יעשו כמוה להריח בה ונכרת הסך בשמן המשחה לאו על בשר אדם לא ייסך כרת אשר יתן ממנו על זר ונכרת. על כל אלו מביא על שגגתו כשבה או שעירה דילפי כולהו כריתות מע"ז דכתיב בה וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' ובע"ז משתעי דהמודה בע"ז ככופר בכל מצות שבתורה מה ע"ז חייבין על זדונה כרת כדילפינן לעיל וחייבין על שגגתם חטאת אף כל שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת דכתיב התם תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה א"כ פרשת חטאת דכתיב בפרשת ויקרא נפש כי תחטא בשגגה וגו' אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וגו' אכולהו חייבי כריתות קאי דהדיוט מביא כשבה או שעירה ומלך שעיר עזים כדכתיב אשר נשיא יחטא וגו' וכהן משיח מביא פר בן בקר והוא נשרף כדכתיב אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב פר בן בקר ובשגגת ע"ז אחד הדיוט ואחד מלך וכהן משיח הכל שוין לע"ז בת שנתה דכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו ולא תעשו וגו' דלא ילפינן מע"ז להני כריתות אלא דחייבי חטאת נינהו כיון שיש בהם כרת במזיד כמו ע"ז שהוקשו לה כדמתני ליה ר' יהושע לבריה תורה אחת לעושה בשגגה וגו' אבל ע"ז לחודה היא דשוין בה הכל והני כריתות הדיוט ומלך וכהן חלוקין בהם כדאמ'.

ויהי כל נפש. בהרבה מקומות מן הכתוב מצינו שמכנה גוף האדם נפש כענין שכתוב (ויקרא ד׳:ב׳) נפש כי תחטא, שבאורו על גוף האדם כי החטא איננו מצד הנפש, וכן בכאן הכונה בנפש שהוא גוף, וע"כ אמר יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף, עם יוסף שהיה במצרים, וידוע כי במצרים היה אך מפני שהגאולה העתידה תהיה בדמיון גאולת מצרים על כן ירמוז כי תחלת גלות ראשון היו שבעים נפש, ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות, זהו שאמר ויוסף היה במצרים, הזכיר יוסף באחרונה לרמוז על משיח בן יוסף העתיד לבא באחרונה לגאול את ישראל.

חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני - חיוב כרת יש על זה ועל זה ובחד גברא לא משכחת לה דתרי קטלי בחד גברא ליכא ואם לענין דאם שגג בשניהן יתחייב שתי חטאות ליכא למימר הכי דכרת דפסח אין חייבין על שגגתו חטאת דתנן בכריתות (דף ב.) הפסח והמילה מצות עשה היא ואין חטאת באה אלא על שגגת כרת של לאו דכתיב (ויקרא ד) אשר לא תעשינה אלא נפקא מינה דאם שגג בא' מהן והזיד בחבירו חייב אי נמי לגר שנתגייר בין שני פסחים:

הפסח והמילה - אע"פ שיש בהן כרת הואיל ואין בהן לאו אלא מצות עשה הן אין מביאין על שגגתן חטאת שאין חטאת באה אלא על לאו דכרת כדכתיב (ויקרא ד) אשר לא תעשינה וגו':

ונכרת. זַרְעוֹ נִכְרָת וְיָמָיו נִכְרָתִין: