פרשנות מצטטת על ויקרא ד:כד

ופניו למערב. שצרך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב. דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ד) ושחט אותו [וגו'] לפני ה'. המפרש:

דבר אל בני ישראל. וסמיך ליה וסמך ידו (פ' ד'), בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ^גהיינו בקרבנות שהן עצמן מביאות, ואין הפי' שאסורות לסמוך אלא שאין מחויבות, וכמבואר בחגיגה ט"ו ב' שהיו מניחים לנשים לסמוך [ורמב"ם פ"ג ה"ת מקרבנות לא ביאר פרט זה מפורש], אבל בשליחות בקרבנות בעליהן גם אסורות לסמוך, כפי שיתבאר לקמן בפ' ד' בדרשה וסמך ידו, ועיין בתוס' ר"ה ל"ג א'. – וכן ממעטו בגמרא כאן נשים מכל עבודות שבקרבן, התנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות, משום דבכולהו כתיב בני ישראל או בני אהרן ודרשינן ולא בנות ישראל ולא בנות אהרן. ובתוס' הקשו למה אצטריך למעט נשים מכל אלו תיפק ליה שהן מ"ע שהזמן גרמא דאינן נוהגות אלא ביום כדילפינן מפסוק דס"פ צו ביום צותו.
אני תמה מאוד, מה ראו להקשות ככה, הן גם הקרבת קרבן גופיה אינו אלא ביום כדילפינן מפ' דפ' צו הנזכר, וא"כ אחרי דחזינן שהתורה הרשתה לנשים להביא קרבנות כמו לגברים [ע' בסמוך] הרי שחייבתן התורה במצוה זו דקרבנות אע"פ שהיא זמן גרמא, וא"כ ממילא חייבות בכל הפרטים הנזכרים השייכים לקרבן ואין כל סברא לפוטרן מהפרטים במקום שבהכלל חייבות, וכמו שאין סברא לפטור נשים מאכילת פסח מפני שאין אכילת פסח אלא בלילה ומשריפת נותר הפסח מפני שאין נוהג אלא ביום, יען כי מכיון שנצטוו במצות הפסח ממילא חייבות בכל פרטיו, וה"נ לולא גזה"כ באלה המעוטים לא היינו פוטרין אותן מחמת מ"ע שהז"ג כיון דבעיקרן חייבים, ודו"ק. –
ובעיקר חיוב נשים בקרבנות כמו גברים – המקור הראשון לזה בתו"כ פ' אמור (כ"ב י"ח) איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו', בישראל לרבות נשים ועבדים, וכ"פ הרמב"ם בפ"ג ה"ב מקרבנות, וז"ל, אחד אנשים ואחד נשים ואחד עבדים מביאין כל הקרבנות, עכ"ל, והכ"מ כתב על זה כמקור לדבריו, וז"ל, זה פשוט שהכתוב השוה אשה לאיש לכל דינין שבתורה, וכבר אמרו שנשים אין סומכות ושנינו הסמיכות והתנופות וכו' נוהגות באנשים ולא בנשים, משמע שמביאות קרבן, וכל מצוה שהאשה חייבת עבד חייב, עכ"ל.
והנך רואה, שלפי המקור שבתו"כ שהבאנו יפלא מאוד על אריכות דברים האלה שתכליתם רק למצוא מקור לדברי הרמב"ם ע"פ איזו משמעות לשון בגמרא, בעוד שהמקור מבואר ומפורש באר היטב, והו"ל לרשום בקצור תו"כ פ' אמור – ותו לא. .
(קדושין ל"ו א')

אשם הוא. עַד שֶׁיִּנָּתֵק שְׁמוֹ מִמֶּנּוּ, לִמֵּד עַל אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו אוֹ שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלָיו, אַעַ"פִּי שֶׁעוֹמֵד לִהְיוֹת דָּמָיו עוֹלֶה לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, אִם שְׁחָטוֹ סְתָם, אֵינוֹ כָּשֵׁר לְעוֹלָה קֹדֶם שֶׁנִּתַּק לִרְעִיָּה; וְאֵינוֹ בָּא לְלַמֵּד עַל הָאָשָׁם שֶׁיְּהֵא פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ הוּא הַכָּתוּב בַּחַטָּאת — לְפִי שֶׁאָשָׁם לֹא נֶאֱמַר בּוֹ אָשָׁם הוּא אֶלָּא לְאַחַר הַקְטָרַת אֵמוּרִין, וְהוּא עַצְמוֹ שֶׁלֹּא הֻקְטְרוּ אֵמוּרָיו כָּשֵׁר (זבחים ה'):

מיעט רחמנא הוא - בשעיר נשיא כתיב בשחיטתו (ויקרא ד׳:כ״ד) ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא שישחטנו לשם חטאת ואם לאו פסול דהוא משמע בהוייתו יהא אם בהוייתו יהא כשר ואם לאו פסול ומינה ילפי' פסול דחטאת לקמן בפרקין (זבחים דף י:):

כלל ופרט - תשחט החטאת כלל כל החטאות בצפון ושחט אותו פרט שעיר נשיא ולא אחר דאע"ג דמרוחקין דושחט אותו כתיב בויקרא ותשחט החטאת כתיב בצו את אהרן: