פרשנות מצטטת על ויקרא ד:כז

הנה אלו הדברים בכללם כבר קדם זכרם במה שעבר ומשם ילקח פירושם זולתי דברי' מועטי' נתחדשו בהם והם אשר נשתדל לבארם עתה הנה הקדים משה בזה הספור זכרון שמירת השבת לעשיית המשכן וכל אשר בו אע"פ שהיה מאוחר במה שקדם מדברי השם יתע' אלא לפי שהכונה בזה הוא להודיע שאין מלאכת המשכן דוחה שבת והקדימו משה מפני זה והנה נתחדש בה אזהרה אחת והיא אמרו לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ואמר בכל מושבותיכם כי במקדש יבערו אש המזבח ביום השבת ולפי שאמר בכל מושבותיכם והיו קצת המושבות לדיינין הדנין דיני נפשות למדנו מזה שאין דיני נפשות דוחין את השבת אף על פי שהם מצוה כי הבערה היא אחת ממיתות ב"ד המו שיתבאר במה שיבא והנה נמנעה בשבת והוא הדין לשאר מצות ב"ד. וידמה שלזה הענין לבד הוצרכה זאת האזהרה כי כבר קדמה האזהרה מעשות מלאכה בזבת והנה ההבערה היא אחת מהמלאכו' ואמנם מפני שהעירנו על שאין מלאכת המשכן דוחה שבת ואם היא מצוה העירנו ג"כ על שאין מיתת ב"ד דוחה שבת ואם היא מצוה והסבה בזה כלו מפני שלא נקבע מועד מוגבל לאלו הדברים ולזה אינם דוחים את השבת והנה יתבאר מזה המקום גם כן שכבר יתחייבו בשבת על אחת אחת מהמלאכות שכבר היה בא לאו ביחוד על ההבערה שהיא אחת מהמלאכות שכבר היה בא לאו ביחוד על ההבערה שהיא אחת מהמלאכות וכן הענין בשאר המלאכות ולזה אמרו ז"ל כי ההבערה לחלק יצאת וענין זה החלוק הוא שאם עשה האדם מלאכות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת ואף על פי שנכללו כל המלאכות בלאו אחד שכיון שבא לאו ביחוד כאחד מהם למדנו שהלאו שם אל אחת אחת מהמלאכות ולזה תהיה כל אחת מהם ממצות יי' אשר לא תעשינה שיתחייב עליהם חטאת כשנעשו בשגגה כמו שנתבאר בפרשת ויקרא ואת פרכת המסך אין הרצון שתהיה מסוככת אבל הרצון בזה הענין גדר ומחיצה כטעם הנני סך את דרכך בסירים:

שהן ד׳ מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחלה היכא שהמלאכה נעשית ע״י שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד׳:י״ג) בעשותה אחת מכל מצות ה׳, העושה את כולה ולא העושה מקצתה, וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים:

והלך היחיד וכו' פטור. דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה (ויקרא ד׳:כ״ז) הרי אלו מיעוטין. העושה מפי עצמו חייב. בהוראת בית דין פטור. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"י דשבת. ומ"ש הר"ב רוב יושבי א"י. גמ'. שנאמר (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבא חמת עד נחל מצרים ל"ל אלא ש"מ הני הוא דאקרי קהל אבל הנך [דבח"ל] לא אקרי קהל. ומ"ש הר"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב (ויקרא ד׳:י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו בית דין לעבור. הקהל ועשו. מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכ"מ. ומ"ש ואז בית דין מביאין לא משום דס"ל כר"מ דסוף פרקין אלא צבור מביאין כר"י דהתם. ומשום דבשביל הוראת הב"ד מביאין שפיר קאמר ב"ד מביאין. וכן הרמב"ם בר"פ י"ב מהל' שגגות כתב ב"ד מביאין ואח"כ פסק דצבור מביאין ופירש הכ"מ כמ"ש.