פרשנות מצטטת על ויקרא ה:ג

וחייבים עליה על ביאת המקדש. כשאר כל הטומאות. דכתיב בטומאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה׳:ג׳) לכל טומאתו אשר יטמא בה, ודרשינן לרבות בולע נבלת עוף טהור:

ולאחר הטומאה אכל קדשים או יכנס למקדש. פירוש, אף על גב דבהאי קרא לא כתיב רק "ונפש כי תגע וגו'", דמשמע דמיד שהוא נוגע בדבר טומאה חייב קרבן עולה ויורד, דזה אינו, דהא כתיב "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם", ואין חטא בנגיעת טומאה אלא לכהנים ובמת, דכתיב (להלן כא, א) "לנפש לא יטמא", אלא שלאחר הטומאה נכנס למקדש או אכל קדשים. אבל אם אכל תרומה או נוגע בקדשים אינו חייב קרבן, ויליף ליה במסכת שבועות (ז.) בגזירה שוה, דלא היה צריך לכתוב כאן "[בנבלת] בהמה טמאה", כיון דכבר כתב "נפש כי תגע בנבלת חיה טמאה", ובהמה בכלל חיה הוא, אלא נאמר כאן "בהמה טמאה", ונאמר בפרשת צו (ר' להלן ז, כא) באכילת קדשים בטומאה "ונפש כי תגע בכל טמא או בבהמה טמאה", מה להלן אכילת קדשים בטומאה, אף כאן אכילת קדשים בטומאה. ונכנס למקדש ילפינן נמי בגזירה שוה, כתיב הכא (פסוק ג) "לכל טומאתו", וכתיב בנכנס למקדש (במדבר יט, יג) "עוד טומאתו בו", מה להלן בנכנס למקדש, אף כאן בנכנס למקדש:
והקשה הרא"ם, דלמה צריך לרש"י לומר 'שהוא דבר שזדונו כרת', כיון דקרא מחייב הני תרתי דוקא, יהיה כרת או לא יהיה כרת, ונראה לי, שהוקשה (לרש"י) שמא בכל דבר חייב, אף אם אכל תרומה. ואין להקשות דלמה כתב אכילת קדשים ונכנס למקדש, דאי לא כתב חדא, הווה אמינא שאפילו אם לא נכנס למקדש ואכל קדשים, רק במגע טומאה בלבד – חייב קרבן עולה ויורד מגזירת הכתוב, ולכך הוצרך למכתב, והוא הדין נמי בשאר דברים חייב גם כן. ואין לומר דלכתוב אכילת קדשים ולא יכתוב ביאה למקדש, דאין ללמוד טומאת ביאת מקדש מאכילת קדשים, ואין ללמוד אכילת קדשים מביאת מקדש, דודאי יש בזה מה שאין בזה, ויש בזה מה שאין בזה, ומכל מקום במה הצד יש לנו ללמוד מאכילת קדשים בטומאה ומביאת מקדש לכל דבר, ולפיכך אמר שזה אינו, כיון דיש באלו שנים כרת, אין ללמוד מהם בעלמא:

ואמרת אלהם לנפש לא יטמא: הכתוב יתפוס גבי טומאות מת כמה לשונות: "אשר יגע בטומאת אדם" (ויקרא ה׳:ג׳), "או באדם אשר יטמא לו" (ויקרא כב, ה), "הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות", "וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב). ובאמת בכ"מ כתב סתם טומאת מת בשם "טמא נפש" כי עיקר הטומאה בא מצד הנפש, שהגוף מצד עצמו לא היה מקבל טומאה [כמו גוף הבהמה והעכו"ם לר' שמעון], רק מצד שהוא משכן הנפש. ואחר שמשכן הנפש היא בדם כמו שכתוב "כי הדם הוא הנפש", והיא יקרא בשם "נפש" ועליו תחול הטומאה בעצם וראשונה והגוף על ידי שהוא משכן להדם יקבל טומאה בשניה, לכן הוכיח ממה שכתוב "לנפש" לרבות את הדם. והנה בכל מקום כתוב 'דבר ואמרת' ופה כתוב 'אמר ואמרת'. וכבר בארנו (ויקרא סימן ג' באורך) שכל מקום שאמר 'דבר ואמרת' או 'דבר לאמור' יציין במלת "דבר" הרחבת הדברים – שידבר עמם באורך ויודיעם פירוש ההלכות על פי הכללים שנמסרו למשה ועל פי המדות שהתורה נדרשת. ובמלת "ואמרת" מציין הלשון שיאמר לו, שהוא כפי שנכתב בהכתוב. ובזה יש הבדל בין 'דבר ואמרת' ובין 'אמור ואמרת'. שכל מקום שהלכות תורה שעל פה מיוסדים בתורת הכתב על ידי הכללים ושרשי הלשון, ועל ידי מדות הנמסרים לדרוש את הכתוב שמהם נוציא את ההלכות [כפי דרכינו בכל החיבור הלז], יציין זאת במלת "דבר" שהיא הרחבת הדברים והפירוש שיפרש את המאמר כדרך הדורש ב?רוכה. אבל במקום שיציין הלכה למשה מסיני, שאין לה שום יסוד בהכתוב, רק שכן נמסר לו על פה מבלי טעם ודרוש [כמו הלכות שבספר תורה, תפילין ומזוזות וכל ההלכות מסיני שמנה הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים שאין להם שום שורש בהכתוב כמו גוד, ולבוד, ודופן עקומה, שיעורין, חציצין, ומחיצין, וכדומה] עליהם לא יפול לשון "דיבור", כי לא נאמרו לדרוש ולהוציא אותם מן הכתוב, ועליהם כפל 'אמור ואמרת' שהם שני אמירות – אחת תורת הכתב ואחת הלכות על פה שנאמרו גם כן בקצרה. ועל כן למד מן "אמור..ואמרת" לרבות הטומאות הפורשות מן המת שהם עצם כשעורה וכן הדברים שהנזיר מגלח עליהם וכהן מוזהר עליהם ושאין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר כמ"ש בתוספתא (פרק ג דמכות) – רובם הם הלכה למשה מסיני אשר אין לו סמך בכתוב כלל ואמר לו שיאמר תורת הכתוב, "ואמרת" עוד הלכות בעל פה מטומאות הפורשות (כמ"ש הרמב"ם (פ"ז מהל' נזירות). וכן אמר בנזיר (דף מג:) יכול לא יטמא לשדרה וכולי כתיב "ואמרת אלהם" הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת. ולזה בתרגום יונתן בן עוזיאל אמור לכהניא בני אהרן דיתפרשון מן סאוב וכדנא תימר להון על בר נש דמית לא יסתאב. ומדברי הרמב"ן בספר תורת האדם נראה שהיה גירסתו אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. ומנין לרבות הטומאות הפורשות? ת"ל לנפש, וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' אבל) שתמה עליו הכסף משנה שם. וזה כדרוש הגמ' יבמות (דף קיד).

ונעלם ונעלם שני פעמים - תרי ונעלם כתיבי גבי טומאת קרבן עולה ויורד ונעלם ממנו והוא טמא (ויקרא ה׳:ג׳) ונעלם ממנו והוא ידע (שם) קמא דוקא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ואידך קרא יתירא הוא לדרשא הטל והוא ידע בין תרי ונעלם ודרוש דלאחר שהיתה ידיעה נעלם ולמימר דבעי ידיעה בתחלה וידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע שחטא אמאי לייתי קרבן: