פרשנות מצטטת על ויקרא ה:ו

וזאת תורת האשם. כבר הודעתיך ההפרש בין חטאת ואשם אף על פי שהכתוב יאמר בחטאת אשם ובאשם חטאת. וטעם להזכיר זאת הפרשה להזכיר החלבים שאין להם זכר בתורת החטאת:

כשבה ושעירה. או כשבה או שעירה כדכתיב בויקרא בחטאת יחיד:

החטאים האלה בנפשותם. בנפשותם – שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם ^בדיוקם של הדורשים האלה [בדרשה זו והקודמת], אפשר לכוין כן, למ"ד גוף קיים ונשמה נשרפת, יהיה שעור הכתוב כן, את מחתות החטאים האלה (כלומר הגויות שהיו מונחות לפניו, כהוראת כנוי הרומז האלה בכל מקום) [החוטאים] בנפשותם, כלומר לנפשותם המה אשר בעצמם אבדון, וב' בנפשותם מורה על הדבר שבו ובתוכו נעשתה פעולת החטא וכמו אל תחטאו בילד (בראשית מ"ג) והאי ותאכל דלעיל מיניה (ט"ז ל"ה) הוא במובן חרב תאכלו (ישעיהו א׳:כ׳) – הריגה, דרק הנשמה אובדת והגוף קיים. ולמ"ד שגם גופם נשרף כמשמעות הפעל ותאכל הבא גבי אש, לדידיה מוסב כנוי הרומז האלה לא על החטאים (דאחרי דגם גופם נשרף לא שייך לרמז באצבע עליהם כמובן) כ"א על המחתות, כלומר המחתות האלה של החטאים, וב' בנפשותם מורה על סבת החטא ומקורו, היינו תאות נפשם וזדון לבם וכמו חטאתו אשר חטא בה (ויקרא ה׳:ו׳). , כדר"ל, דאמר מאי דכתיב (תהלים ל"ח) בחנפי לעני מעוג חרק עלי שנימו, בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה, חרק עליהם שר של גיהנם שיניו ^גמעוג הוא דבר מאכל, וכמ"ש האלמנה הצרפתית לאליהו חי ה' אם יש לי מעוג (מלכים א י״ז:י״ב). וי"ל עוד דע"ד רמז דריש המלה חרק על מעשה קרח, להיות אותיותיהן שוות, וכמו שדרשו בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב או בקבר – אי ברקב, ועוד כהנה. .
(שם שם)

חטאת בת שנתה - היא דכתיב (ויקרא ה׳:ו׳) נקבה מן הצאן כשבה וכל כשבה (בן שנה) [בת שנתה] היא:

ואכליו עונו ישא. בְּנוֹתָר גָּמוּר הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְאֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת עַל הַנִּשְׁחָט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁכְּבָר מִעֲטוֹ הַכָּתוּב, וְזֶה בְּנוֹתָר גָּמוּר מְדַבֵּר, וּבְמַסֶּכֶת כָּרֵתוֹת (דף ה'), לְמָדוּהוּ מִגְּזֵרָה שָׁוָה: