פרשנות מצטטת על ויקרא ה:טז

וקרן ידוע והוא כמו העיקר שאכל ואמר השם יתעלה ולא יחללו את קדשי בני ישראל (שם) ואמרו (נדה לב.) להביא הסך והשותה אע"פ שהעיקר אצלנו שתיה בכלל אכילה מן הכתוב שאמר (דברים י״ד:כ״ו) בבקר ובצאן וביין ובשכר ואמר ואכלת וכמו כן הסיכה מכללו כדבר הבא בתוך הגוף הוא אמרם ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק״ט:י״ח): ואמרו [וחומש] חומשה ענינושאם אכל אותו החומש בשגגה שהוסיף עליו חומש אותו חומש לפי שדינו ודין התרומה שוה וזה הוא ענין מה שאמר בו הי"ת בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו (ויקרא ה׳:ט״ז) ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש: ואמרו ואינו משלם תרומה כי התרומה לכהן והדבר שאכל חוב עליו ואין ראוי לפרוע חובו מממון אחר וחולין מתוקנים הוא שיוציא מהם התרומה וכל המעשרות וכבר בארנו זה בסוף דמאי (פ"ז משנה ז):

כרם רבעי – כאמור, תושבי יישובים רחוקים מירושלים רשאים היו לפדות את היבול, ואז היו רשאים לאכלו כרגיל ואת כסף הפדיון להעלות לירושלים. פדיון רגיל של מעשר שני או פדיונות אחרים הם בערך הרֵאלי בתוספת חמישית מהערך. בפסוקים העוסקים בכרם רבעי בתורה לא נאמר דבר על חילול פֵרות כרם רבעי, אבל נאמר שם "יהיה כל פריו קדש הלולים" (ויקרא יט כד). פסוק זה התפרש בספֵרות חז"ל כהיתר לחלל את הפֵרות כדי להעלות לירושלים מעות³⁴ראו במבוא ובירושלמי, נו ע"ב, ועוד. . לעומת זאת חילול מעשר שני נאמר בתורה במפורש, אבל גם שם לא נזכרת החובה להוסיף את החומש. אבל חכמים למדו חובה זו מדין גאולת קרקע (ויקרא כז יג) או אכילת קודש בשגגה (שם ה טז; כ יב). עם זאת, בימי חז"ל לא הייתה כל השאלה בעלת חשיבות רבה. בפועל נקבע שרק מי שפודה לעצמו חייב בחומש, ולא מי שקנה מאחר. בפועל מצאו דרך "להערים" על מעשר שני, וכנראה רק בודדים שילמו את החומש של מעשר שני (ראו לעיל פ"ד מ"ד).

14. נשבע להדיוט משלם קרן וחומש וכו'. כלומר, מכיון שאין נשבעין להקדש,¹⁰כמפורש במשנת ב"מ ושבועות שצוינו לעיל ובמקבילות. אם קפץ ונשבע וכיחש אין משלם חומש, מה שאין כן בהדיוט, כמפורש בכתוב (ויקרא ה', ט"ז).