נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶחֱטָ֔א וּמָעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְכִחֵ֨שׁ בַּעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ־בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת־עֲמִיתֽוֹ׃
שורשי הים
שורש מצות התשובה כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה כו' כשיעשה תשובה וישוב מהחטא חייב להתודות לפני האל ב"ה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם כו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי זה מ"ע כו'. הנה מרן כ"מ ז"ל כתב שמצא כתוב שדברי הרמב"ם איתא בסיפרא פ' אחרי מות וכן על מ"ש עוד רבינו וכן בעלי חטאות ואשמות אין מתכפר עליהן בקרבנן עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה כתב זה פשוט שהרי מביא ראיה מן הכתוב כו'. וכן עמ"ש רבינו וכן כל מחוייבי מיתות ב"ד ומחוייבי מלקות אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתודו. כתב משנה פרק נגמר הדין כל המומתין מתודין כו' וכן עמ"ש רבינו וכן החובל בחבירו כו' אינו מתכפר לו עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם. כתב שהיא משנה פרק החובל אעפ"י שנותן לו אינו נמחל עד שיבקש ממנו מחילה ומ"מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאת האדם צ"ע היכא מייתי לה עכ"ל.
ואין ספק שנעלם מעיני מרן כ"מ דברי רבינו בספר המצוות סימן ע"ג שכתב כלשון הזה מצוה ע"ג הוא שציונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה וזהו הוידוי וכוונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך כו' ודע שאפי' החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים (כלומר בסימן ס"ט וע' וע"א וע"ב דהיינו חטאת ואשם תלוי וקרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו) שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הוידוי והוא אומרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכילתא לפי שנאמר והתודה אשר חטא עליה אין במשמע שיתודה היחיד אלא בביאת המקדש שזה הכתוב כלומר והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו ומה שנזכר עמו ממה שביארנו ונר' שם במכילתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש מנין אתה מרבה כל שאר המצוות ת"ל דבר אל ב"י והתודו. ומנין אף כריתות ומיתות ב"ד אמר חטאתם לרבות מצוות לא תעשה יעשו לרבות מצות עשה ושם נאמר מכל חטאת האדם מצוה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע למעול מעל לרבו' הנשבע לשקר והמקלל ואשמה לרבות כל חייבי מיתות יכול הנהרגין ע"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ר"ל שלא יתחייב לו הוידוי כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצוות עשה חייבין להתודות עליהן ובעבור שבא זה הציווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמה אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן הוצרכו שביארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאין הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין ת"ל דבר אל בני ישראל והתודו ועדיין אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות ת"ל והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל אמר לך ה' הצדקה וכו' ועתה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הוידוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בח"ל בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר והתודו את חטאתם ולשון ספרי והתודה זה וידוי דברים וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת יומא עכ"ל.
ולשון מכילתא זו שהביא הרב ז"ל כאן בספר המצות הובא בילקוט פרשת נשא בשם ספרי זוטא בפסוק איש או אשה כו' והתודו את חטאתם אשר עשו וז"ל והתודו אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת מקדש ומנין אף מיתו' וכריתות אמר חטאת חטאתם כל חטאתם לרבות מצוות לא תעשה כי יעשו לרבות מצוות עשה אין במשמע וידוי אלא יחיד מנין אף לצבור אמרת והתודו אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות אמרת והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל הוא אומר לך ה' הצדקה מפני מה כי חטאנו לך. דבר אל בני ישראל ישראל מתודים ואין מתודים לא על ידי נכרים ולא על ידי תושבים או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש לרבות את הנכרים. איש או אשה כי יעשו שחשבו לעשות ולא עשו. מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזילות ועל לשון הרע. למעול מעל על אשמות מתודין יכול בזמן שמביאין מתודין בזמן שאין מביאין אין מתודין ת"ל למעול מעל לה' לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל ע"כ. וביאור דברי הספרי הלז עיין להר"ב משכנות יעקב ז"ל בדר"ז ע"ב עד דר"ט ע"ד יע"ש גם זה שכתב הרב ואשמה לרבות כל חייבי מיתות כו' יכול הנהרגין ע"פ זוממין כו' הכי מסיים שם בספרי זוטא בילקוט ואשם ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו יכול אף הנהרגין ע"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ע"כ ועיין שם להר"ב משכנות יעקב ודוק.
והנה מדברי רבינו מבואר שמצות עשה של התשובה נפקא לן מהאי קרא דאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו דהיינו שישוב החוטא מחטאו ויתודה וכ"כ בפתיחתו מצוה עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה כו' וכ"כ בסמ"ג במ"ע סימן ט"ז מצות עשה שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה וכל מצוות שבתורה בין עשה כו' כלשון רבינו ז"ל יע"ש וכ"כ ג"כ הר"ב החינוך במצות שס"ג וז"ל שנצטוינו להתודות לפני השי"ת על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהם כו' יע"ש. וראיתי להרב מוהר"ש יפה בספר יפה תואר בב"ר פ' פ"ד סימן י"ט גבי וישב ראובן אל הבור שדרשו א"ל הקב"ה לראובן מעולם לא היה חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשו' תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחי' ואי זה זה הושע שנאמר שובה ישראל עד ה' אלדי"ך כו' כתב הרב הנז' תימה דכמה נביאים קדמו לו שהזהירו על התשובה ועוד הרי מרע"ה אמר ושבת עד ה' אלדי"ך דמינה ילפינן שהתשובה אחת ממ"ע שבתורה כו' יע"ש גם מוהר"מ אלשיך בפר' נצבים ומוהרימ"ט בדרשותיו שם דרכ"ח ע"ב כתבו דקרא דכי המצוה הזאת אשר אנכי מצויך היום היינו מצות התשובה דכתיב קודם לכן בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי"ך כו' וכ"כ ג"כ הר"ב דת ודין בפ' וישב די"א ע"ד דמקרא דושבת עד ה' אלדי"ך ילפינן דהתשובה היא אחת ממצות עשה יע"ש. ותמהני דמהאי קרא דושבת עד ה' אלדי"ך ליכא ראיה שהיא מ"ע דהאי קרא הוא הבטחה שמבטיח התורה שעתידין ישראל לשוב בתשובה באחרית הימים וכמ"ש רבינו לקמן בפ"ז הל' ה' וז"ל כל הנביאים כולם צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשו' וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי"ך ושב ה' אלדי"ך כו' ע"כ. הרי שכתב דקרא דושבת עד ה' אלדי"ך הוא הבטחה שמבטיח התורה שסוף ישראל לשוב לא שהיא מצוה לשוב ועיקר מצות התשובה לדעת רבינו הוא מהאי קרא דאיש או אשה כו' והתודו את חטאתם.
ואת זה ראיתי להר"ב אהבת עולם בדנ"ד סע"ד שכתב ליישב תמיהת הראשונים בההיא דגדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה דמאי גדולתה מאחר דכך היא המידה בכל התורה דאתי עשה ודחי ל"ת וכתב וז"ל אמנם מה שיראה יותר נכון דכיון דקי"ל דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן והטעם דדברי תורה לדורות ודברי קבלה לשעה ודורות משעה לא ילפינן דאיכא למימר הוראת שעה היתה וא"כ בכל המצוות דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת היינו כשהעשה הדוחה והלאו הנדחה תרווייהו כתובים בתורה כלו' דהוו ד"ת אז אמרינן יבא עשה וידחה ל"ת אמנם כשהלא תעשה הנדחה הוא כתוב בתורה ועשה הדוחה כתוב בד"ת אז לא אמרינן דידחה עשה הלא תעשה למילף מיניה שיהא הדין כך אלא אמרינן דלעולם הלא תעשה שכתוב בתורה לעולם עומד ואינו נדחה ומ"ש בד"ק לא ילפינן מיניה לעולם דהוראת שעה היתה לכך אמר גדולה תשובה שמ"ש בד"ק דוחה את ל"ת שכתוב בתורה שבתור' כתוב לא ישוב אליו עוד וכפי"ז הדין נותן שמי שכפר בעיקר דהיינו נמי שזנה מעל אלדי"ו ונדבק בע"ז שלא ישוב אל ה' עוד ולא יקובל בתשובה ובקבלה כתיב ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אמנם כפי הלא תעשה שכתוב בתורה לא ישוב אליו עוד גבי גרושה היה שורת הדין נותן שלא ישוב עכ"ל.
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דנר' מדבריו דעשה של תשובה למי שזנה מאלוד"יו ונדבק בע"ז אינו כתוב בתורה כי אם הלא תעשה דלא יוכל בעלה כו' הוא שכתוב בתורה לבד ובד"ק כתוב עשה של תשובה ולא בתורה והוא תימא שהרי מבואר הוא בדברי רבינו כאן בה' תשובה ובספר המצוות סימן נ"ג ובדברי הסמ"ג והחינוך בסי' שס"ג מבואר דמצות התשובה לכל עון ולכל חטאת ואפילו כריתות ומיתות ב"ד כע"ז ומקלל את ה' הוא מבואר בתורה בקרא דוהתודו את חטאתם כו' וקרא דושבת עד ה' אלדי"ך כו' ושב ה' אלדי"ך מוכח דמצות התשובה איתיה אף בעון ע"ז. גם בספר תאוה לעינים עמ"ש בפיוה"ך דפ"ו על מה שנחלקו ר"ל ור"י אי תשובה מגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל או לאו עד בכלל כת' הרב הנז' דר"ל ס"ל דגדולה תשובה דמגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל ר"ל דהתשובה מכפרת אף שכפר בעיקר ועבד ע"ז שזהו עד כסא הכבוד ור"י ס"ל דעל כל דבר תשובה מכפרת חוץ מעובד ע"ז וכופר בעיקר וזהו ולא עד בכלל יע"ש. והוא תימא דמקרא דילפינן מצות התשובה מינה ילפינן שהיא מכפרת על כל עון ועל כל חטאת ואפילו מגדף ומקלל את השם שהוא כעובד ע"ז. ועיין להרב מוהר"מ ן' חביב ז"ל שם בפרק יוה"כ שדחה דברי הר"ב תאוה לעינים יע"ש.
וראיתי להרב הנז' שם כתב בשם חתנו הרב מוהרמ"ג ז"ל ליישב תמיהת הראשונים בההיא דגדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה ע"פ מ"ש התוספות בעירובין ד"ק על מה שנחלקו ר"א ור"י בנתערבו הדמים של מתנה אחת במתן ארבע דמר אמר ינתנו במתנה אחת שלא לעבור על בל תוסיף ומר אמר ינתנו במתן ד' שלא לעבור על בל תגרע וכתבו התוס' וא"ת דליתיה עשה דזריקה ולדחי ל"ת דבל תוסיף או דבל תגרע. ותרצו דלא דמי לכלאים בציצית דלא בא הדחיה ע"י פשיעה שעירב הדמים יע"ש. וה"נ מן הראוי היה דעשה דתשובה לא ידחי לאו דלא יוכל בעלה הראשון כיון דע"י פשיעה שזינתה הוא בא וזהו מעלתה של תשובה שדוחה ל"ת אעפ"י שעל ידי פשיעה הוא בא יע"ש. וראיתי למרן מלכא בספר מקראי קדש דמ"ז שכת' דק' על זה שהרי גבי אונס דפשע ג"כ אמרו בפ' אלו נערות ד"מ שאם מצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ופריך עלה בגמרא וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי ל"ת דממזרת ונתינה. ומשני היכא אמרינן ליתי עשה ולידחי ל"ת כגון מילה בצרעת דאי אפשר לקיומיה לעשה אם לא בדחיית הלאו אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל הרי דאי לאו טעמא דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעש' הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת אע"ג דהעשה בא ע"י פשיעת האונס. ותירץ הוא ז"ל וז"ל וי"ל שאני אונס דא"א לבא העשה רק אחר הפשיעה משא"כ תשובה דיכול להיות צדיק כל ימיו עכ"ל. ושותיה דמר לא ידענא דגבי תשובה נמי אם היא אחת מתרי"ג מצוות א"א לבא עשה זה אם יהיה צדיק כל ימיו אם לא יחטא ולדידי חזי לי דלא דמי עשה דתשובה לעשה דאונס דעשה דתשובה אפשר לקיימו בלא דחיית הלאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה כגון שלא חטא בע"ז אלא באחת משאר מצוות שבתורה בשוגג או במזיד דדוקא בעון ע"ז הוא דאמר הנביא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אבל בשאר עבירות דהוי כמכעיס את בעלה ואינו עושה רצונו אין כאן לאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה ואין בתשובת שאר עבירות דחיית לאו זה משא"כ באונס דאי אפשר לבא העשה אם לא ע"י עבירת האונס הילכך אתי עשה ודחי ל"ת אפילו על ידי פשיעה משא"כ בההיא דזריקת הדם ובההיא דתשובה וברור.
ואיך שיהיה נמצינו למדין דלדעת הרמב"ם והסמ"ג מצות עשה של התשובה נפל"ן מקרא דאיש או אשה וכו' והתודו את חטאתם אשר עשו ולא מקרא דושבת עד ה' אלדי"ך דהתם הבטחה הוא שמבטיח התורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלין ולא כמ"ש מוהר"ש יפה ומוהרמ"א והרמב"ח ומוהרימ"ט ז"ל דנפק' לן מקרא דושבת עד ה' אלדי"ך כמדובר. ושוב ראיתי להרמב"ן בביאור התורה בפרשת נצבים על פ' כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא כו' שכתב כדברי מוהרימ"ט וז"ל והנכון דקרא דכל המצוה אשר אנכי מצוך היום על התורה כולה יאמר אבל קרא דכי המצוה הזאת על התשובה הנזכרת בקרא דושבת עד ה' אלדי"ך קאי שהיא מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמר' בלשון בנוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות עכ"ל ותמהני על הרב מוהרימ"ט ז"ל איך לא זכר ש"ר שדבריו הם דברי הרמב"ן ז"ל ושהרמב"ם ז"ל אינו סובר כן אלא דמ"ע של התשובה נפל"ן מקרא דוהתודו את חטאתם.
ודע שרש"י ז"ל בפי' התורה בפרשת נשא בפסוק זה דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם כתב דפרשה זו היא הפרשה עצמה האמורה בסוף פרשת ויקרא נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון כו' ונשבע על שקר ושילם אותו בראשו וחמשיתו יוסף עליו כו' מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו וכל פרשה שנאמ' ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד שכתוב והתודו את חטאתם לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים עכ"ל ובפי' רשב"ם כתב וז"ל מכל חטאת האדם הכתובים בפרשת אשם גזילות בסוף פ' ויקרא וכחש בעמיתו בפקדון כו' ובשביל הגר נשנית כאן שאין לו גואל זה הגר עכ"ל ומלבד מה שקשה למה לא כתבו כמ"ש בספרי דפרשה זו יצא לחדש שצריך לשוב בתשובה ולהתודות על כל עון וחטאת בין אותם שמביאין קרבן בין שאין מביאין קרבן כיון שמתחייב כרת ומיתת ב"ד בין שעבר על עשה ול"ת לבד ואפי' בעבירות שבין אדם לחבירו כחובל בחבירו ומזיק ממונו אפילו ששילם לו חייב לשוב בתשובה ולהתודות וכמ"ש רבינו והסמ"ג ז"ל.
גם זה שכתב רש"י ז"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא ע"י עדים נראה שכיוון ז"ל לאותה ששנינו בשבועות דמ"ט ומייתי לה בפרק הגוזל עצים דק"ו ע"א היכן שורי א"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן והודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם וכתב רש"י ז"ל ואם הודה מעצמו שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון דאינ' באה עד שהוד' ושב מרשעו ובא להתכפר דכתיב בשבועת גזל הגר בפ' נשא והתודו את חטאתם אשר עשו עכ"ל וכן כתב בפרק הגוזל ד"ה משלם את הקרן וד"ה דהא כתיב והתודו כו' יע"ש.
והנה אין ספק דהך מתני' אזלא כוותיה דרבי יאודה דמייתי הש"ס בכריתות פ' אמרו לו די"ב ע"א עלה דמה ששנינו ב' אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב אמר ר"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וחכמים אומרים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ואמרינן עלה בגמ' איבעייא להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דילמ' משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי (ופרש"י אדם נאמן על עצמו בדברים שיש בהם כפרה לא ממנע לאתויי קרבן להתכפר נגד קונו מיגו דאי בעי היה רוצה לשקר יכול לומר מזיד היה ומה שאמרתי לא אכלתי שוגג אלא מזיד) ומאי נפקא מינ' למיפשט מינה לטומאה דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו כו' לא שנא טומאה חדשה ל"ש טומאה ישנה ואי אמרת טעמייהו דרבנן משום מיגו כי פטר ליה רבנן מטומאה ישנה דאיכא למימר מאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אבל בטומאה חדשה כי אמר נמי טבלתי מיחייב דאמרי ליה עדים השתא נטמאת ועיין בפרש"י וקאמר ת"ש מודה בדברי' חייב אין מודה בדברים פטור א"ל עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור יכול אפילו שנים מכחישין אמר ר"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ר"י אומר נאמן אדם על עצמו יותר מק' איש ומודים חכמים לרבי יאודה בחלבין ובביאת מקדש אבל בטומאה לא מודו ליה במאי עסקי' אילימא בטומאה ישנה מאי שנא חלבין וביאת מקדש דמודו ליה לר"י דאם רצה יאמר מזיד הייתי טומאה ישנה נמי תתרץ דאם ירצה יאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה וכגון דאמרי ליה עדים אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אמר להון לא נטמאתי דהכא לא מתרץ דבוריה דליכא למי' לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי מאי אמר להון טבלתי ואכלתי כי אמר להון הוי אתכחש ליה דבורי' קמא מיהא בטומא' מגע ע"כ ועיין בפרש"י ובתוס' דמבואר יוצא מדבריהם דלר' יאודה אדם נאמן על עצמו לענין קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בפי' ולית ליה מיגו לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים ולר"מ אפילו כי מצי לתרץ דבוריה ולומר לא אכלתי דקאמינא היינו לא אכלתי שוגג אלא מזיד לא מתרצינן דבוריה וחייב להביא קרבן כפרה על פיהם של עדים ולרבנן כי אית ליה מגו ומצי לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים נאמן לפטור את עצמו מקרבן אבל כי לית ליה מגו ומכחישן את העדים בהדייא לא מהימן ומביא קרבן ע"פ העדים.
והשתא לר"מ דמחייב להביא קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בהדייא ה"נ ודאי דמחייב חומש ואשם גזילות על פי העדים ומתני' דשבועות ודאי לאו ר"מ היא והכי אמרי' בפרק קמא דמציע' ד"ג ע"ב על דאמרי' מה לפיו שכן מחייבו אשם ודחינן אשם היינו קרבן. כלומר וכי היכי דלר"מ עדים מחייבו ליה קרבן חטאת באומרם אכלת חלב הכא נמי מחייבו ליה באשם גזילות ועיין בתוס' שם ד"ה אשם יע"ש והכי נמי אמרי' התם מה לפיו שכן מחייבו חומש ודחינן דלרבי חייא ור"מ כי היכי דמחייבי ליה קרבן מק"ו מחייבי ליה חומש מק"ו יע"ש. מבואר יוצא דההיא מתני' דשבועות לאו ר"מ היא גם לרבנן דמודו לר' יאודה בחלבין וביאת מקדש אדם נאמן על עצמו משום מיגו ומצי לתרץ דבוריה אבל במידי דלא מצי לתרץ דבוריה כגון בטומאה חדשה וכיוצא אינו נאמן נגד העדים אלא העדים מחייבי' אותו לדידהו נמי ההיא מתני' דשבועות דלא מחייב חומש ואשם אלא בהודאתו ולא על פי עדים אינה משנה דבאשם גזילות לא שייך לתרץ דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד דבין בשוגג בין במזיד חייב להביא אשם תלוי כנודע וכמ"ש הר"ם במז"ל בפ"א מהל' שבועות ה"ט וכדאיתא בכריתות ד"ט ע"א אלא מביאי' על הזדון כשגגה ושבועת העדות ושבועת הפקדון יע"ש וע"כ לומר דההיא מתני' מתנייא אליבא דר' יאודה דאמר אדם נאמן על עצמו אפילו מכחש את העדים בהדייא ולא מצי לתרץ דבוריה ומשום דרב נחמן פסק הילכתא כר' יאודה כדאיתא התם בכריתות מש"ה תפס רש"י ז"ל עיקר כההיא מתני' דשבועות.
אמנם רשב"ם ז"ל שלא כתב כדברי רש"י נר' דמשמע ליה דרב יוסף דאמר עליה דרב נחמן דפסק הילכת' כר' יאודה לא אמרה אלא בינו לבין עצמו הכוונה לומר דלדידיה אמרה רב נחמן הילכתא כר' יאודה אבל רב יוסף לא משמע לי' הכי אלא הילכתא כחכמים דמודו ליה לר' יאודה בחלבי' וביאת מקדש דאית ליה מיגו דמצי לתרץ דבורי' אבל בטומאה חדשה דלא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן אדם להכחיש את העדים ולפ"ז ההיא מתני' דשבועות דקתני דדוקא בהודאת עצמו משלם חומ' ואשם אבל לא על פי עדים אתיא דלא כחכמי' ודלא כהילכת' וכ"כ בהר"ב מרכבת המשנה פי"א מה' שגגות הלכה ח' ובס' חק נתן בכריתו' די"ב ע"א ברש"י ד"ה וקפריך הש"ס כו' שזה הפי' מפרש הרמב"ם במאי דקאמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ושלא כפי' רש"י ובהכי מוצל אותו צדיק מהשגת הראב"ד ז"ל יע"ש. ולזה השמיט רשב"ם ז"ל מ"ש רש"י ז"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא על פי עדים ולא כתב אלא דאתא לגזל הגר.
איברא דלפי האמור קשה טוב' על הרמב"ם ז"ל דמאחר דאיהו ז"ל בפי"א מהלכות שגגות ה"ח פסק כחכמים דדוקא היכא דאית לי' מיגו ומצי לתרץ דבוריה הוא דנאמן אדם על עצמו אבל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מצי להכחיש את העדים א"כ היכי פסק כמתני' דשבועות בפרק ז' מהלכות גזילה ה"ח דאינו חייב בחומ' ואשם עד שיודה מפי עצמו והא באשם גזילות דחייב בין בשוגג בין במזיד לית ליה מיגו דלא נשבעתי שוגג אלא מזיד וא"כ אמאי לא יתחייב חומ' ואשם על פי עדים.
שוב ראיתי להתוס' בפרק קמא דמציעא דף ג' ע"ב ד"ה אשם שכתבו דלפום סוגיי' דפ' הגוזל קמא דף ק"ו ע"ב דמוקי למתני' דשבועות דקתני דעל ידי הודאת עצמו דוקא משלם חומ' ואשם ולא על ידי עדות עדים כר"מ אע"ג דלדידיה ס"ל מק"ו אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו קרבן הקל היינו משום דס"ל לאותה סוגייא דאשם לאו היינו קרבן דגבי אשם כתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא משא"כ בקרבן חטאת וכוונת דבריהם מבוארת יותר בתוס' חיצוניות הביא דבריהם בשיטה מקובצת שם דט"ז סע"א וע"ב וז"ל וא"ת בכריתות איכא לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן דאמרי מה אם ירצה לומר מזיד הייתי משום דמתרצינן דבוריה וא"כ להאי לישנ' קשיא מתני' דהגוזל אמאן תרמייה וי"ל דלהאי לישנ' נראה לומר דאשם לאו היינו קרבן ואף לר"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו והשתא ניחא דמתני' דהגוזל א"ש כר"מ וא"ת מ"ש דלר"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו ובקרבן חטאת סבר דעדים מחייבי לי' קרבן מק"ו וי"ל דשנא ושנא דבאשם גזילות כתיב והתודו את חטאתם משמע דבהודאתו חייב דוקא אבל גבי קרבן חטאת לא כתיב והתודו אלא או הודע אליו חטאתו אע"ג דאמרינן בכריתות דר"מ פליג אף בטומא' מקדש וקדשיו אע"ג דכתיב ביה והתודה היינו משום דכיון דאינו בא על המזיד כשוגג איכא לפרושי אותו כמו או הודע דהיינו או הודע עכשיו אבל בשעת עבירה לא נודע אליו שהיה שוגג שאם היה מזיד היה נפטר אבל והתודו דכתיב גבי אשם גזילות כיון דבא על המזיד כשוגג ליכא לפרושי כמו או הודע אליו דהיינו או הודע עכשיו אבל בענין שיהא שוגג בשעת עבירה דהא אשם גזילות הוא בא על המזיד ואם כן עכ"ל דוהתודו דכתיב גבי אשם גזילות דאתא למעוטי עדים והא דקאמר הכא אשם היינו קרבן היינו ללישנ' דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש עכ"ל.
ובכן ע"פ דבריהם ממילא נתיישבו דברי הר"ם במז"ל בשתי ההלכות דאע"ג דבפי"א מה' שגגות פסק כחכמים וכלישנא דמתרצינן דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד וכל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן להכחיש את העדים אפי' הכי פסק בפ"ז מה' גזילה ה"ח דאינו חייב באשם גזילות על פי עדים אלא בהודאת עצמו משום דאיהו ז"ל תפס עיקר כאותה סוגייא דפרק הגוזל עצים דק"ו דס"ל דאשם לאו היינו קרבן וההיא מתני' דשבועות ודפרק הגוזל אתיא אפי' כר"מ וכ"ש כחכמים דפליגי אר"מ ואמרו מה אם ירצה לומר שוגג הייתי ואפי' ללישנא דמשום מיגו הוא דנאמן דוקא ולא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים שאני אשם גזילות דכתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא כמדובר.
ואולם אכתי קשה דכיון דלפי דברי הספרי זוטא קרא דוהתודו לאו על אשם גזילות דוקא אתמר אלא על כל עון וכל חטאת עשה ול"ת הוא דאתא לומר שצריך לשוב בתשובה ולהתודו' ודוי דברים בפיו ובשפתיו וכמ"ש רבינו שמכאן אנו לומדים דין מצות עשה של תשובה א"כ תו מנא לן דאשם גזילות אינו בא אלא על פי הודאת עצמו דוקא ולא על פי הודאת עדים ויש ליישב בדוחק ודוק.
ואין ספק שנעלם מעיני מרן כ"מ דברי רבינו בספר המצוות סימן ע"ג שכתב כלשון הזה מצוה ע"ג הוא שציונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה וזהו הוידוי וכוונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך כו' ודע שאפי' החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים (כלומר בסימן ס"ט וע' וע"א וע"ב דהיינו חטאת ואשם תלוי וקרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו) שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הוידוי והוא אומרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכילתא לפי שנאמר והתודה אשר חטא עליה אין במשמע שיתודה היחיד אלא בביאת המקדש שזה הכתוב כלומר והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו ומה שנזכר עמו ממה שביארנו ונר' שם במכילתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש מנין אתה מרבה כל שאר המצוות ת"ל דבר אל ב"י והתודו. ומנין אף כריתות ומיתות ב"ד אמר חטאתם לרבות מצוות לא תעשה יעשו לרבות מצות עשה ושם נאמר מכל חטאת האדם מצוה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע למעול מעל לרבו' הנשבע לשקר והמקלל ואשמה לרבות כל חייבי מיתות יכול הנהרגין ע"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ר"ל שלא יתחייב לו הוידוי כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצוות עשה חייבין להתודות עליהן ובעבור שבא זה הציווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמה אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן הוצרכו שביארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאין הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין ת"ל דבר אל בני ישראל והתודו ועדיין אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות ת"ל והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל אמר לך ה' הצדקה וכו' ועתה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הוידוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בח"ל בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר והתודו את חטאתם ולשון ספרי והתודה זה וידוי דברים וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת יומא עכ"ל.
ולשון מכילתא זו שהביא הרב ז"ל כאן בספר המצות הובא בילקוט פרשת נשא בשם ספרי זוטא בפסוק איש או אשה כו' והתודו את חטאתם אשר עשו וז"ל והתודו אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת מקדש ומנין אף מיתו' וכריתות אמר חטאת חטאתם כל חטאתם לרבות מצוות לא תעשה כי יעשו לרבות מצוות עשה אין במשמע וידוי אלא יחיד מנין אף לצבור אמרת והתודו אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות אמרת והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל הוא אומר לך ה' הצדקה מפני מה כי חטאנו לך. דבר אל בני ישראל ישראל מתודים ואין מתודים לא על ידי נכרים ולא על ידי תושבים או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש לרבות את הנכרים. איש או אשה כי יעשו שחשבו לעשות ולא עשו. מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזילות ועל לשון הרע. למעול מעל על אשמות מתודין יכול בזמן שמביאין מתודין בזמן שאין מביאין אין מתודין ת"ל למעול מעל לה' לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל ע"כ. וביאור דברי הספרי הלז עיין להר"ב משכנות יעקב ז"ל בדר"ז ע"ב עד דר"ט ע"ד יע"ש גם זה שכתב הרב ואשמה לרבות כל חייבי מיתות כו' יכול הנהרגין ע"פ זוממין כו' הכי מסיים שם בספרי זוטא בילקוט ואשם ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו יכול אף הנהרגין ע"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ע"כ ועיין שם להר"ב משכנות יעקב ודוק.
והנה מדברי רבינו מבואר שמצות עשה של התשובה נפקא לן מהאי קרא דאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו דהיינו שישוב החוטא מחטאו ויתודה וכ"כ בפתיחתו מצוה עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה כו' וכ"כ בסמ"ג במ"ע סימן ט"ז מצות עשה שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה וכל מצוות שבתורה בין עשה כו' כלשון רבינו ז"ל יע"ש וכ"כ ג"כ הר"ב החינוך במצות שס"ג וז"ל שנצטוינו להתודות לפני השי"ת על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהם כו' יע"ש. וראיתי להרב מוהר"ש יפה בספר יפה תואר בב"ר פ' פ"ד סימן י"ט גבי וישב ראובן אל הבור שדרשו א"ל הקב"ה לראובן מעולם לא היה חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשו' תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחי' ואי זה זה הושע שנאמר שובה ישראל עד ה' אלדי"ך כו' כתב הרב הנז' תימה דכמה נביאים קדמו לו שהזהירו על התשובה ועוד הרי מרע"ה אמר ושבת עד ה' אלדי"ך דמינה ילפינן שהתשובה אחת ממ"ע שבתורה כו' יע"ש גם מוהר"מ אלשיך בפר' נצבים ומוהרימ"ט בדרשותיו שם דרכ"ח ע"ב כתבו דקרא דכי המצוה הזאת אשר אנכי מצויך היום היינו מצות התשובה דכתיב קודם לכן בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי"ך כו' וכ"כ ג"כ הר"ב דת ודין בפ' וישב די"א ע"ד דמקרא דושבת עד ה' אלדי"ך ילפינן דהתשובה היא אחת ממצות עשה יע"ש. ותמהני דמהאי קרא דושבת עד ה' אלדי"ך ליכא ראיה שהיא מ"ע דהאי קרא הוא הבטחה שמבטיח התורה שעתידין ישראל לשוב בתשובה באחרית הימים וכמ"ש רבינו לקמן בפ"ז הל' ה' וז"ל כל הנביאים כולם צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשו' וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי"ך ושב ה' אלדי"ך כו' ע"כ. הרי שכתב דקרא דושבת עד ה' אלדי"ך הוא הבטחה שמבטיח התורה שסוף ישראל לשוב לא שהיא מצוה לשוב ועיקר מצות התשובה לדעת רבינו הוא מהאי קרא דאיש או אשה כו' והתודו את חטאתם.
ואת זה ראיתי להר"ב אהבת עולם בדנ"ד סע"ד שכתב ליישב תמיהת הראשונים בההיא דגדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה דמאי גדולתה מאחר דכך היא המידה בכל התורה דאתי עשה ודחי ל"ת וכתב וז"ל אמנם מה שיראה יותר נכון דכיון דקי"ל דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן והטעם דדברי תורה לדורות ודברי קבלה לשעה ודורות משעה לא ילפינן דאיכא למימר הוראת שעה היתה וא"כ בכל המצוות דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת היינו כשהעשה הדוחה והלאו הנדחה תרווייהו כתובים בתורה כלו' דהוו ד"ת אז אמרינן יבא עשה וידחה ל"ת אמנם כשהלא תעשה הנדחה הוא כתוב בתורה ועשה הדוחה כתוב בד"ת אז לא אמרינן דידחה עשה הלא תעשה למילף מיניה שיהא הדין כך אלא אמרינן דלעולם הלא תעשה שכתוב בתורה לעולם עומד ואינו נדחה ומ"ש בד"ק לא ילפינן מיניה לעולם דהוראת שעה היתה לכך אמר גדולה תשובה שמ"ש בד"ק דוחה את ל"ת שכתוב בתורה שבתור' כתוב לא ישוב אליו עוד וכפי"ז הדין נותן שמי שכפר בעיקר דהיינו נמי שזנה מעל אלדי"ו ונדבק בע"ז שלא ישוב אל ה' עוד ולא יקובל בתשובה ובקבלה כתיב ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אמנם כפי הלא תעשה שכתוב בתורה לא ישוב אליו עוד גבי גרושה היה שורת הדין נותן שלא ישוב עכ"ל.
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דנר' מדבריו דעשה של תשובה למי שזנה מאלוד"יו ונדבק בע"ז אינו כתוב בתורה כי אם הלא תעשה דלא יוכל בעלה כו' הוא שכתוב בתורה לבד ובד"ק כתוב עשה של תשובה ולא בתורה והוא תימא שהרי מבואר הוא בדברי רבינו כאן בה' תשובה ובספר המצוות סימן נ"ג ובדברי הסמ"ג והחינוך בסי' שס"ג מבואר דמצות התשובה לכל עון ולכל חטאת ואפילו כריתות ומיתות ב"ד כע"ז ומקלל את ה' הוא מבואר בתורה בקרא דוהתודו את חטאתם כו' וקרא דושבת עד ה' אלדי"ך כו' ושב ה' אלדי"ך מוכח דמצות התשובה איתיה אף בעון ע"ז. גם בספר תאוה לעינים עמ"ש בפיוה"ך דפ"ו על מה שנחלקו ר"ל ור"י אי תשובה מגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל או לאו עד בכלל כת' הרב הנז' דר"ל ס"ל דגדולה תשובה דמגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל ר"ל דהתשובה מכפרת אף שכפר בעיקר ועבד ע"ז שזהו עד כסא הכבוד ור"י ס"ל דעל כל דבר תשובה מכפרת חוץ מעובד ע"ז וכופר בעיקר וזהו ולא עד בכלל יע"ש. והוא תימא דמקרא דילפינן מצות התשובה מינה ילפינן שהיא מכפרת על כל עון ועל כל חטאת ואפילו מגדף ומקלל את השם שהוא כעובד ע"ז. ועיין להרב מוהר"מ ן' חביב ז"ל שם בפרק יוה"כ שדחה דברי הר"ב תאוה לעינים יע"ש.
וראיתי להרב הנז' שם כתב בשם חתנו הרב מוהרמ"ג ז"ל ליישב תמיהת הראשונים בההיא דגדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה ע"פ מ"ש התוספות בעירובין ד"ק על מה שנחלקו ר"א ור"י בנתערבו הדמים של מתנה אחת במתן ארבע דמר אמר ינתנו במתנה אחת שלא לעבור על בל תוסיף ומר אמר ינתנו במתן ד' שלא לעבור על בל תגרע וכתבו התוס' וא"ת דליתיה עשה דזריקה ולדחי ל"ת דבל תוסיף או דבל תגרע. ותרצו דלא דמי לכלאים בציצית דלא בא הדחיה ע"י פשיעה שעירב הדמים יע"ש. וה"נ מן הראוי היה דעשה דתשובה לא ידחי לאו דלא יוכל בעלה הראשון כיון דע"י פשיעה שזינתה הוא בא וזהו מעלתה של תשובה שדוחה ל"ת אעפ"י שעל ידי פשיעה הוא בא יע"ש. וראיתי למרן מלכא בספר מקראי קדש דמ"ז שכת' דק' על זה שהרי גבי אונס דפשע ג"כ אמרו בפ' אלו נערות ד"מ שאם מצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ופריך עלה בגמרא וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי ל"ת דממזרת ונתינה. ומשני היכא אמרינן ליתי עשה ולידחי ל"ת כגון מילה בצרעת דאי אפשר לקיומיה לעשה אם לא בדחיית הלאו אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל הרי דאי לאו טעמא דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעש' הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת אע"ג דהעשה בא ע"י פשיעת האונס. ותירץ הוא ז"ל וז"ל וי"ל שאני אונס דא"א לבא העשה רק אחר הפשיעה משא"כ תשובה דיכול להיות צדיק כל ימיו עכ"ל. ושותיה דמר לא ידענא דגבי תשובה נמי אם היא אחת מתרי"ג מצוות א"א לבא עשה זה אם יהיה צדיק כל ימיו אם לא יחטא ולדידי חזי לי דלא דמי עשה דתשובה לעשה דאונס דעשה דתשובה אפשר לקיימו בלא דחיית הלאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה כגון שלא חטא בע"ז אלא באחת משאר מצוות שבתורה בשוגג או במזיד דדוקא בעון ע"ז הוא דאמר הנביא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אבל בשאר עבירות דהוי כמכעיס את בעלה ואינו עושה רצונו אין כאן לאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה ואין בתשובת שאר עבירות דחיית לאו זה משא"כ באונס דאי אפשר לבא העשה אם לא ע"י עבירת האונס הילכך אתי עשה ודחי ל"ת אפילו על ידי פשיעה משא"כ בההיא דזריקת הדם ובההיא דתשובה וברור.
ואיך שיהיה נמצינו למדין דלדעת הרמב"ם והסמ"ג מצות עשה של התשובה נפל"ן מקרא דאיש או אשה וכו' והתודו את חטאתם אשר עשו ולא מקרא דושבת עד ה' אלדי"ך דהתם הבטחה הוא שמבטיח התורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלין ולא כמ"ש מוהר"ש יפה ומוהרמ"א והרמב"ח ומוהרימ"ט ז"ל דנפק' לן מקרא דושבת עד ה' אלדי"ך כמדובר. ושוב ראיתי להרמב"ן בביאור התורה בפרשת נצבים על פ' כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא כו' שכתב כדברי מוהרימ"ט וז"ל והנכון דקרא דכל המצוה אשר אנכי מצוך היום על התורה כולה יאמר אבל קרא דכי המצוה הזאת על התשובה הנזכרת בקרא דושבת עד ה' אלדי"ך קאי שהיא מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמר' בלשון בנוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות עכ"ל ותמהני על הרב מוהרימ"ט ז"ל איך לא זכר ש"ר שדבריו הם דברי הרמב"ן ז"ל ושהרמב"ם ז"ל אינו סובר כן אלא דמ"ע של התשובה נפל"ן מקרא דוהתודו את חטאתם.
ודע שרש"י ז"ל בפי' התורה בפרשת נשא בפסוק זה דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם כתב דפרשה זו היא הפרשה עצמה האמורה בסוף פרשת ויקרא נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון כו' ונשבע על שקר ושילם אותו בראשו וחמשיתו יוסף עליו כו' מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו וכל פרשה שנאמ' ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד שכתוב והתודו את חטאתם לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים עכ"ל ובפי' רשב"ם כתב וז"ל מכל חטאת האדם הכתובים בפרשת אשם גזילות בסוף פ' ויקרא וכחש בעמיתו בפקדון כו' ובשביל הגר נשנית כאן שאין לו גואל זה הגר עכ"ל ומלבד מה שקשה למה לא כתבו כמ"ש בספרי דפרשה זו יצא לחדש שצריך לשוב בתשובה ולהתודות על כל עון וחטאת בין אותם שמביאין קרבן בין שאין מביאין קרבן כיון שמתחייב כרת ומיתת ב"ד בין שעבר על עשה ול"ת לבד ואפי' בעבירות שבין אדם לחבירו כחובל בחבירו ומזיק ממונו אפילו ששילם לו חייב לשוב בתשובה ולהתודות וכמ"ש רבינו והסמ"ג ז"ל.
גם זה שכתב רש"י ז"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא ע"י עדים נראה שכיוון ז"ל לאותה ששנינו בשבועות דמ"ט ומייתי לה בפרק הגוזל עצים דק"ו ע"א היכן שורי א"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן והודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם וכתב רש"י ז"ל ואם הודה מעצמו שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון דאינ' באה עד שהוד' ושב מרשעו ובא להתכפר דכתיב בשבועת גזל הגר בפ' נשא והתודו את חטאתם אשר עשו עכ"ל וכן כתב בפרק הגוזל ד"ה משלם את הקרן וד"ה דהא כתיב והתודו כו' יע"ש.
והנה אין ספק דהך מתני' אזלא כוותיה דרבי יאודה דמייתי הש"ס בכריתות פ' אמרו לו די"ב ע"א עלה דמה ששנינו ב' אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב אמר ר"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וחכמים אומרים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ואמרינן עלה בגמ' איבעייא להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דילמ' משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי (ופרש"י אדם נאמן על עצמו בדברים שיש בהם כפרה לא ממנע לאתויי קרבן להתכפר נגד קונו מיגו דאי בעי היה רוצה לשקר יכול לומר מזיד היה ומה שאמרתי לא אכלתי שוגג אלא מזיד) ומאי נפקא מינ' למיפשט מינה לטומאה דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו כו' לא שנא טומאה חדשה ל"ש טומאה ישנה ואי אמרת טעמייהו דרבנן משום מיגו כי פטר ליה רבנן מטומאה ישנה דאיכא למימר מאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אבל בטומאה חדשה כי אמר נמי טבלתי מיחייב דאמרי ליה עדים השתא נטמאת ועיין בפרש"י וקאמר ת"ש מודה בדברי' חייב אין מודה בדברים פטור א"ל עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור יכול אפילו שנים מכחישין אמר ר"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ר"י אומר נאמן אדם על עצמו יותר מק' איש ומודים חכמים לרבי יאודה בחלבין ובביאת מקדש אבל בטומאה לא מודו ליה במאי עסקי' אילימא בטומאה ישנה מאי שנא חלבין וביאת מקדש דמודו ליה לר"י דאם רצה יאמר מזיד הייתי טומאה ישנה נמי תתרץ דאם ירצה יאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה וכגון דאמרי ליה עדים אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אמר להון לא נטמאתי דהכא לא מתרץ דבוריה דליכא למי' לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי מאי אמר להון טבלתי ואכלתי כי אמר להון הוי אתכחש ליה דבורי' קמא מיהא בטומא' מגע ע"כ ועיין בפרש"י ובתוס' דמבואר יוצא מדבריהם דלר' יאודה אדם נאמן על עצמו לענין קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בפי' ולית ליה מיגו לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים ולר"מ אפילו כי מצי לתרץ דבוריה ולומר לא אכלתי דקאמינא היינו לא אכלתי שוגג אלא מזיד לא מתרצינן דבוריה וחייב להביא קרבן כפרה על פיהם של עדים ולרבנן כי אית ליה מגו ומצי לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים נאמן לפטור את עצמו מקרבן אבל כי לית ליה מגו ומכחישן את העדים בהדייא לא מהימן ומביא קרבן ע"פ העדים.
והשתא לר"מ דמחייב להביא קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בהדייא ה"נ ודאי דמחייב חומש ואשם גזילות על פי העדים ומתני' דשבועות ודאי לאו ר"מ היא והכי אמרי' בפרק קמא דמציע' ד"ג ע"ב על דאמרי' מה לפיו שכן מחייבו אשם ודחינן אשם היינו קרבן. כלומר וכי היכי דלר"מ עדים מחייבו ליה קרבן חטאת באומרם אכלת חלב הכא נמי מחייבו ליה באשם גזילות ועיין בתוס' שם ד"ה אשם יע"ש והכי נמי אמרי' התם מה לפיו שכן מחייבו חומש ודחינן דלרבי חייא ור"מ כי היכי דמחייבי ליה קרבן מק"ו מחייבי ליה חומש מק"ו יע"ש. מבואר יוצא דההיא מתני' דשבועות לאו ר"מ היא גם לרבנן דמודו לר' יאודה בחלבין וביאת מקדש אדם נאמן על עצמו משום מיגו ומצי לתרץ דבוריה אבל במידי דלא מצי לתרץ דבוריה כגון בטומאה חדשה וכיוצא אינו נאמן נגד העדים אלא העדים מחייבי' אותו לדידהו נמי ההיא מתני' דשבועות דלא מחייב חומש ואשם אלא בהודאתו ולא על פי עדים אינה משנה דבאשם גזילות לא שייך לתרץ דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד דבין בשוגג בין במזיד חייב להביא אשם תלוי כנודע וכמ"ש הר"ם במז"ל בפ"א מהל' שבועות ה"ט וכדאיתא בכריתות ד"ט ע"א אלא מביאי' על הזדון כשגגה ושבועת העדות ושבועת הפקדון יע"ש וע"כ לומר דההיא מתני' מתנייא אליבא דר' יאודה דאמר אדם נאמן על עצמו אפילו מכחש את העדים בהדייא ולא מצי לתרץ דבוריה ומשום דרב נחמן פסק הילכתא כר' יאודה כדאיתא התם בכריתות מש"ה תפס רש"י ז"ל עיקר כההיא מתני' דשבועות.
אמנם רשב"ם ז"ל שלא כתב כדברי רש"י נר' דמשמע ליה דרב יוסף דאמר עליה דרב נחמן דפסק הילכת' כר' יאודה לא אמרה אלא בינו לבין עצמו הכוונה לומר דלדידיה אמרה רב נחמן הילכתא כר' יאודה אבל רב יוסף לא משמע לי' הכי אלא הילכתא כחכמים דמודו ליה לר' יאודה בחלבי' וביאת מקדש דאית ליה מיגו דמצי לתרץ דבורי' אבל בטומאה חדשה דלא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן אדם להכחיש את העדים ולפ"ז ההיא מתני' דשבועות דקתני דדוקא בהודאת עצמו משלם חומ' ואשם אבל לא על פי עדים אתיא דלא כחכמי' ודלא כהילכת' וכ"כ בהר"ב מרכבת המשנה פי"א מה' שגגות הלכה ח' ובס' חק נתן בכריתו' די"ב ע"א ברש"י ד"ה וקפריך הש"ס כו' שזה הפי' מפרש הרמב"ם במאי דקאמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ושלא כפי' רש"י ובהכי מוצל אותו צדיק מהשגת הראב"ד ז"ל יע"ש. ולזה השמיט רשב"ם ז"ל מ"ש רש"י ז"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא על פי עדים ולא כתב אלא דאתא לגזל הגר.
איברא דלפי האמור קשה טוב' על הרמב"ם ז"ל דמאחר דאיהו ז"ל בפי"א מהלכות שגגות ה"ח פסק כחכמים דדוקא היכא דאית לי' מיגו ומצי לתרץ דבוריה הוא דנאמן אדם על עצמו אבל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מצי להכחיש את העדים א"כ היכי פסק כמתני' דשבועות בפרק ז' מהלכות גזילה ה"ח דאינו חייב בחומ' ואשם עד שיודה מפי עצמו והא באשם גזילות דחייב בין בשוגג בין במזיד לית ליה מיגו דלא נשבעתי שוגג אלא מזיד וא"כ אמאי לא יתחייב חומ' ואשם על פי עדים.
שוב ראיתי להתוס' בפרק קמא דמציעא דף ג' ע"ב ד"ה אשם שכתבו דלפום סוגיי' דפ' הגוזל קמא דף ק"ו ע"ב דמוקי למתני' דשבועות דקתני דעל ידי הודאת עצמו דוקא משלם חומ' ואשם ולא על ידי עדות עדים כר"מ אע"ג דלדידיה ס"ל מק"ו אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו קרבן הקל היינו משום דס"ל לאותה סוגייא דאשם לאו היינו קרבן דגבי אשם כתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא משא"כ בקרבן חטאת וכוונת דבריהם מבוארת יותר בתוס' חיצוניות הביא דבריהם בשיטה מקובצת שם דט"ז סע"א וע"ב וז"ל וא"ת בכריתות איכא לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן דאמרי מה אם ירצה לומר מזיד הייתי משום דמתרצינן דבוריה וא"כ להאי לישנ' קשיא מתני' דהגוזל אמאן תרמייה וי"ל דלהאי לישנ' נראה לומר דאשם לאו היינו קרבן ואף לר"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו והשתא ניחא דמתני' דהגוזל א"ש כר"מ וא"ת מ"ש דלר"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו ובקרבן חטאת סבר דעדים מחייבי לי' קרבן מק"ו וי"ל דשנא ושנא דבאשם גזילות כתיב והתודו את חטאתם משמע דבהודאתו חייב דוקא אבל גבי קרבן חטאת לא כתיב והתודו אלא או הודע אליו חטאתו אע"ג דאמרינן בכריתות דר"מ פליג אף בטומא' מקדש וקדשיו אע"ג דכתיב ביה והתודה היינו משום דכיון דאינו בא על המזיד כשוגג איכא לפרושי אותו כמו או הודע דהיינו או הודע עכשיו אבל בשעת עבירה לא נודע אליו שהיה שוגג שאם היה מזיד היה נפטר אבל והתודו דכתיב גבי אשם גזילות כיון דבא על המזיד כשוגג ליכא לפרושי כמו או הודע אליו דהיינו או הודע עכשיו אבל בענין שיהא שוגג בשעת עבירה דהא אשם גזילות הוא בא על המזיד ואם כן עכ"ל דוהתודו דכתיב גבי אשם גזילות דאתא למעוטי עדים והא דקאמר הכא אשם היינו קרבן היינו ללישנ' דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש עכ"ל.
ובכן ע"פ דבריהם ממילא נתיישבו דברי הר"ם במז"ל בשתי ההלכות דאע"ג דבפי"א מה' שגגות פסק כחכמים וכלישנא דמתרצינן דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד וכל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן להכחיש את העדים אפי' הכי פסק בפ"ז מה' גזילה ה"ח דאינו חייב באשם גזילות על פי עדים אלא בהודאת עצמו משום דאיהו ז"ל תפס עיקר כאותה סוגייא דפרק הגוזל עצים דק"ו דס"ל דאשם לאו היינו קרבן וההיא מתני' דשבועות ודפרק הגוזל אתיא אפי' כר"מ וכ"ש כחכמים דפליגי אר"מ ואמרו מה אם ירצה לומר שוגג הייתי ואפי' ללישנא דמשום מיגו הוא דנאמן דוקא ולא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים שאני אשם גזילות דכתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא כמדובר.
ואולם אכתי קשה דכיון דלפי דברי הספרי זוטא קרא דוהתודו לאו על אשם גזילות דוקא אתמר אלא על כל עון וכל חטאת עשה ול"ת הוא דאתא לומר שצריך לשוב בתשובה ולהתודו' ודוי דברים בפיו ובשפתיו וכמ"ש רבינו שמכאן אנו לומדים דין מצות עשה של תשובה א"כ תו מנא לן דאשם גזילות אינו בא אלא על פי הודאת עצמו דוקא ולא על פי הודאת עדים ויש ליישב בדוחק ודוק.
מזרחי
ה"ג מה ענין שמיטה להר סיני והלא כל המצות כולן מסיני נאמרו אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקי' מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בת"כ ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנת במשנה תורה למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור ודבור שנדבר למשה שמסיני היו כלם כללותיהם ופרטותיהם וחזרו ונשנו בערבות מואב. וקשי' לי טוב' חדא דלא שייך לומר מה עניין זה לזה אלא בשתי מצות סמוכו' זו לזה דומי' דמה עניין שבת אצל מועדו' ותו פתח במה ענין זה לזה וסיים בו הלא כל המצות כולן מסיני נאמרו כאילו אמר בהר סיני למה נאמר ותו מה ענין הר סיני לשמט' מיבעי ליה שפירושו למה נכתב הר סיני לגבי שמט' והלא כל המצות כולן מסיני נאמרו ותו מאי קושי' דילמא הא דכתב כאן בהר סיני דלא תימ' באהל מועד דכתי' בריש ויקרא אכולהו פרשיות שאחר פרשת ויקרא קאי ותו היכי משתמ' מיותר' דהר סיני להקיש שאר כל המצות לשמטה שאמרו אלא מה שמטה כו' דילמא דוקא שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני אבל שאר כל המצות כללותיהן נאמרו מסיני אבל פרטותיהן יש מהן באהל מועד ויש מהן בערבות מואב א"ת מבנין אב בלא יתורא דבהר סיני נמי נילף מבנין אב כדתניא בריש ת"כ וא"כ אכתי בהר סיני למה לי ותו שממ' שכתב רש"י ז"ל לפי שלא מצינו שמט' קרקעות שנשנת כו' למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני משמע שכל אותן שלא נשנו במשנה תורה גם הם כמו השמטה והיו להו כתובים רבים הבאים כאח' ואין מלמדין דעד כאן לא קמיפלגי אלא בשני כתובים הבאים כאחת אבל בג' ומג' ומעלה לכ"ע אין מלמדין ותו מ"ל לרז"ל לומר והלא כל המצות מסיני נאמרו אי מקרא דאלה המצות דילמא באותן מצות דמפרשת שמטה עד סוף החומש קמיירי אבל אותן מצות דקודם פרשת שמטה באהל מועד נאמרו כמו שפירש בראש החומש ותו לפי המסקנא שאמרו שכל המצות כלן כללותיהן ופרטותיהן מסיני נאמרו מאי האי דאמרי רז"ל כל פרשה שנאמרה ונשנת לא נשנת אלא בעבור דבר שנתחדש בה והלא כללותיהן ופרטותיהן כולן מפיני נאמרו ולא נשאר דבר שיתחדש בם ותו מהא דפרש"י ז"ל לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנת במשנה תורה משמע ששאר כל המצות שנשנו במשנה תורה לא נאמרו בסיני אלא כללותיהן בלבד דאם לא כן כמו שלא נשנת שמטת קרקעות במשנה תורה מפני שכבר נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני כך לא היה ראוי שישנה שאר כל המצות במשנה תורה מאחר שכבר נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני ואיך כתב אחר זה שכל דבור ודבור שנדבר למשה כללותיהן ופרטותיהן בסיני נאמרו ותו מ"ש שמטת קרקעות משאר כל המצות ואע"פ שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני לפי המסקנא חזרו ונשנו במשנה תורה אלא הכי פירושא מה עניינה של שמטה משאר כל המצות עד שהוצרך לפרש בה שנאמרה בהר סיני ולא סמך על הכלל של אלה המצות שדרשו בו שכל המצות כולן מסיני נאמרו ושאין שום נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואף על פי שלפי פשוטו של מקרא אין פירוש אלה המצות אלא על אותן שבסוף החומש עד פרשת שמטה שנכתב בהן בהר סיני שלא תאמר באהל מועד כדכתיב בראש החומש לפי הקבלה על כל המצות כולן קמיירי ואין שום חולק בזה רק שקצתם סוברים שהוא בעבור כללותיהן בלבד וקצתן סוברין שהוא על כללותיהן ופרטותיהן יחד כדתניא בפ' בתרא דזבחים רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד וחזרו ונשנו בערבות מואב ור' עקיבא אומר כללות ופרטו' נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ובריתא זאת אליבא דרבי עקיבא ותרצו בזה שלכך הוצרך הכתוב לפרש בה שנאמרה בסיני ולא סמך על הכלל של אלה המצות כדי ללמד על כל המצות כולן שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני כמו השמטה שזו מדה בתורה שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ומפני שלא נתפרש בבריתא זו מהיכן למדו שהשמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני הוכרח רש"י ז"ל לומר ונ"ל שכך פירושה לפי שלא מצינו שמטת קרקטות שנשנת במשנה תורה אלא ברמיזה דשמטה שמוט למדנו שכללותיה ופרטותיה כלן נאמרו מסיני דאל"כ היכן נאמרו אם תאמר בפרש' משפטים והלא לא נכתבו שם אלא כללות בלבד והכללו' שלה ושל כל המצות כ"ע מודו שנאמרו בסיני כדנפקא לן מקרא דאלה המצות שלא נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא אלא בפרטותיהן בלבד הלכך עכ"ל שפרטותה הן הכתובות בפרשה הזאת שכתוב בה בהר סיני אבל פרט' שאר כל המצות כיון שלא פירש בהם הכתוב מקום אמירתן אין אנו יודעין אם היו בהר סיני או באהל מועד וכן אותן שחזרו ונשנו פעם שנייה אין אנו יודעין היכן נאמרו אם בהר סיני אם באהל מועד ופירוש כל פרשה שנאמרו ונשנת לא נשנת אלא בעבור דבר שנתחדש בה הוא על פרשה שנכתבה וחזרה ונכתבה פעם שנייה שלא נכתבה אלא בעבור דבר שלא נכתב בפעם ראשונה אבל עכשו שיצאת השמטה מכלל כל המצות ופירש בה שנאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני אנו דנין אותה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני אף כל המצות כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני וחזרו ונאמרו כולן בין השמטה בין שאר כל המצות בערבות מואב ואין הבדל בזה בין השמיטה לשאר כל המצות וזהו בעניין אמירתן אבל בעניין כתיבתן אותן שנכתבו כל צרכן בפעם ראשונה לא חזרו ליכתב בפעם שנייה אלא בעבור דבר שנתחדש בכתיבתן בפעם השנייה אם בחומשים הראשונים עצמן כפרשת גזל הגר שנכתב בפרשת ויקרא וחזר ונכתב בפרשת נשא בעבור שני דברים שנתחדשו בה ואם במשנה תורה כי הכל אחד וזהו שדקדק הרב בלשונו ואמר תחלה לפי שלא מצינו שמטת קרקעות במשנה תורה לפי שכוונתו בכתיבתן ואלו גבי וחזרו ונשנו שכונתו באמירתן כתב בו ונשנו בערבות מואב שפירושו שאחר שנאמרו בסיני חזרו ונאמרו עוד בערבות מואב ואם תאמר מנ"ל לרז"ל לומר שמה שנכתב כאן בהר סיני גבי שמטה ולא סמך על הכלל של אלה המצות הוא כדי ללמד על הכלל כולו במדה דדבר שהיה בכלל דילמא לגופיה הוא דאתא ללמד על הפרטות הכתובות בפרשה הזאת שכלן מסיני נאמרו דאי מקרא דאלה המצות ה"א דוקא כללותיהן אבל פרטותיהן לא לפיכך נכתב כאן בהר סיני ללמד שאף פרטותיה מסיני נאמרו יש לומר דאף על פי כן מכח המדה דדבר שהיה בכלל כל המצות במאמ' אלה המצות ויצאת מן הכלל ופרט בה בהר סיני אנו דנין אותה במדה דדבר שהיה בכלל שאם תאמר אין דנין אותה במדה זאת אלא כשהיוצא מן הכלל אין בו שום צורך לעצמו דומיא דשלמים דתניא בריש ת"כ ומייתי לה בפרק קמא דיבמות והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו שכבר כלל כרת בכולן שנא' כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקריבו וגו' ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שהשלמים לא יצאו לשום צורך לעצמם אבל שמטה שיצתה מן הכלל לצורך עצמה להודיע שגם פרטותיה נאמרו בסיני אין לדון אותה במדה זו אם כן גבי לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דתניא בפרק כלל גדול לא תבערו אש העבר' בכלל לא תעשה כל מלאכה היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה היאך דנו אותו במדה דדבר שהיה בכלל והלא הבערה לצורך עצמה יצאת דאי מכלל דלא תעשה כל מלאכה הוה אמינא אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל המלאכות לכך יצאת לחלק אותה שיהא חייב עליה בפני עצמה אלא עכ"ל דכל היכא דהוה בכלל ויצאת מן הכלל דיינינן ליה במדה דדבר שהיה בכלל ל"ש כשיצא מן הכלל לצורך עצמו ל"ש כשיצא מן הכלל שלא לצורך עצמו כשהכלל באיסור והפרט באיסור אבל כשהכלל באיסור והפרט בהתר לא דיינינן ליה אלא במדה דדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש כדאיתא בריש יבמות אך יש לתמוה דלא הוה ליה לשנויי על מה שהקשה בהר סיני למה נאמר כו' אלא הוה ליה למימר לפי שמאלה המצות לא למדנו אלא כללות בלבד הוצרך לכתוב כאן בהר סיני להודיע שגם פרטותיה נאמרו בהר סיני ומה שמטה נאמרו כו' אף כל המצות כן. והרמב"ן ז"ל טען על דברי הרב ואמר ואינו נכון בעיני כלל שהרבה מצות בשמטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהם שנאמרו כללותיהם ופרטותיהן מסיני או באהל מועד ועוד מניין שהוקשו שאר הדברו' שנשנו בערבות מואב לשמטה ולא יהיו כללותיהן מסיני ופרטותיהן בערבות מואב וכן היה ראוי יותר לומר כי הנשנות נשנות לבאר פרטותן כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיהן עכ"ד. ולא הבינותי כונתו ז"ל במה שטען שהרבה מצות בשמטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהם שאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני או באהל מועד דאדרבה היא הנותנת שמפני שאותן שלא נשנו בערבות מואב אין אנו יודעים אם נאמרו כללותיהם ופרטותיהם מסיני או באהל מועד הוכרחו ללמוד מהשמט' שנאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני שגם הם כללותיהן ופרטותיהן בסיני נאמרו כמו השמטה ולא באהל מועד ואם כונתו לומר שהרבה מצות בשמטה לא נשנו בערבות מואב ועם כל זה אנו מסופקין בה אם נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני או באהל מועד ולמה בענין השמטה הכריע לומר שכללותיה ופרטותיה נאמרו מסיני הנה ההפרש בין השמטה ובין שאר המצות שלא נשנו בערבות מואב מבואר מאד כי השמטה שכתב בה בהר סיני ידענו שהמקום שנאמרו בו כללותיהן ופרטותיהן הוא הר סיני אבל שאר המצות שלא נשנו בערבות מואב ואין כתוב בם לא אהל מועד ולא הר סיני לא ידענו המקום שנאמרו בו אם הוא הר סיני או אהל מועד. ומה שטען עוד מניין שהוקשו שאר הדברו' שנשנו בערבו' מואב לשמטה ולא יהיו כללותיהן מסיני ופרטותיהן בערבות מואב הנה כבר בארנו שידעו זה מכח המדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל:
ברטנורא
בפני בית דין ושלא בפני ב״ד. אם מפי עצמו נשבע, שהוציא שבועה מפיו או שענה אמן אחר השבועה ואח״כ הודה, חייב קרבן. דכתיב (ויקרא ה׳:כ״א) וכיחש בעמיתו, כל דהו: