פרשנות מצטטת על ויקרא טו:יא

הנוגע בזב וכלי שטף במגע. דכי היכי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים בשעת מגעו, כך מטמא כל כלים שנוגע בהן בשעת מגעו בזב, חוץ מאדם וכלי חרס, דתניא בתורת כהנים, מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר (ויקרא ט״ו:ה׳) וטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר בגד, בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. ודוקא בשעת מגעו בזב. אבל פירש, לא, דכתיב (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא, בשעת מגעו מטמא בגדים. פירש, אינו מטמא בגדים:

אע״פ שאין בגדיהן נוגעים. שאין בגדי הטהור נוגעים בבגדי הזב, מכל מקום טמאין מדרס, שהספינה קטנה דומיא דאסדא ומתמוטטין, ופעמים שהזב מכריע הטהור ובגדיו ומיטמאין בהיסט. וילפינן טומאת היסט מדכתיב (ויקרא ט״ו:י״א) וכל אשר יגע בו הזב, וכתיב (שם ו) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר, מה בו האמור להלן מאוירו, אף כאן מאוירו, שאין כלי חרס מיטמא במגעו של זב אלא אם כן נגע בו מאוירו, אבל נגע בו מאחוריו לא טמא, ומאחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר אשר יגע בו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו. הא למדת שזב מטמא בהיסט. ואם היה טהור בקצה אחד של קורה והניע הזב את הקורה בקצה השני עד שהתנועע הטהור שבקצתו הראשון, כבר נטמא הטהור בהיסט ונטמאו בגדיו טומאת מדרס אם הן בגדים ראויים למשכב ומושב:

דגבי אדם נמי כתיב וכי יגע בו הזב, ומגע נמי כתיב נוגע בבשר הזב, אלא להביא היסטו. רש"י:

פכין קטנים טהורים בזב - בכל טומאותיו דכלי חרס אין מטמא אלא מאוירו ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזי ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע כדכתיב (ויקרא ט״ו:י״א) (וכל כלי) חרס אשר יגע בו הזב וגו' ומהכא נפקא לן דזב מטמא בהיסט למימר דכל שאינו ראוי לטמא במגעו אינו מטמא בהסיטו:

טומאת בית הסתרים לקמן יליף מוידיו לא שטף במים (ויקרא ט״ו:י״א) דלאו בר טמויי הוא ובתורת כהנים נמי מינה נפקא לן:

וטמאות במשא הזב - שהזב מטמא כלי חרס בהסט דנפקא לן בתורת כהנים מוכל כלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' (ויקרא ט״ו:י״א) ודרשינן התם זה הסטו וכיון דמטמי ליה הסט מאבראי לא בעי תוך וקסבר ת"ק כלי נינהו הואיל ומשתמשין בהן כמות שהן הלכך מקבלין טומאה בדבר הראוי לטמאן: