פרשנות מצטטת על ויקרא טו:יד

או החתים. שֶׁיּוֹצֵא עָב, וְסוֹתֵם אֶת פִּי הָאַמָּה, וְנִסְתָּם בְּשָׂרוֹ מִטִּפַּת זוֹבוֹ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ: מָנָה הַכָּתוּב הָרִאשׁוֹן רְאִיּוֹת שְׁתַּיִם וּקְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא, וּמָנָה הַכָּתוּב הַשֵּׁנִי רְאִיּוֹת שָׁלֹשׁ וּקְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא, הָא כֵיצַד? שְׁתַּיִם לְטֻמְאָה, וְהַשְּׁלִישִׁית מַזְקִיקַתּוּ לְקָרְבָּן (נדה מ"ג: מגילה ח.):

חייב בקרבן. האמור בפרשת מצורע גבי זב. וכל זמן שלא הביא קרבן הוי מחוסר כפורים:

וְיֵשׁ לוֹמַר, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה מָקוֹם לְבַעַל הַדִּין לַחְלֹק וְלוֹמַר: לֹא מִעֵט הַכָּתוּב בִּיאַת מַיִם חַיִּים מֵהַמְּצֹרָע אֶלָּא לְטַהֲרָה רִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין עוֹלֶה בָּהּ מִטֻּמְאָתוֹ כְּזָב שֶׁנִּטְהַר לַחֲלוּטִין מִטֻּמְאָתוֹ, אֲבָל טַהֲרָה שְׁנִיָּה שֶׁעוֹלֶה בָּהּ מִטֻּמְאָתוֹ לַחֲלוּטִין כְּטַהֲרַת זָב, עֲדַיִן אֲנִי דָּן בִּמְקוֹמוֹ שֶׁלֹּא יִגְרַע מֵהַזָּב וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים. וַהֲגַם שֶׁבְּטַהֲרָה זוֹ אֵין בָּהּ הַזָּאַת מַיִם חַיִּים שֶׁהוּא כֹּחַ הַקַּל וָחֹמֶר, אַף עַל פִּי כֵן טַהֲרַת הַמְּצֹרָע עִנְיָן אֶחָד הוּא כֻּלָּהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּמַּיִם פַּעַם שְׁנִיָּה לוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ בַּטַּהֲרָה הַמַּעֲלֵהוּ מִכָּל טֻמְאָה אֵין צָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים כְּזָב.