וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי־יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת־נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי־תָז֖וּב עַל־נִדָּתָ֑הּ כָּל־יְמֵ֞י ז֣וֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא׃
תוספות
תפשת מרובה לא תפשת. יש מפרשים לפי שמדה מרובה אין לה סוף וכאן אי אפשר לומר כן דעל כרחיך לא אפשר ללמוד אלא מפנים שיכולין ליכנס במשכן וכן בפרק קמא דר"ה (דף ד: ושם) ובחגיגה (דף יז.) גבי עצרת דיש לה תשלומין כל שבעה דיליף מחג המצות ופריך ונילף מחג הסוכות ומשני תפשת מרובה לא תפשת והתם יש לדבר סוף ועוד מוכח בהדיא בתורת כהנים דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ה) כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים שנים יכול ימים הרבה אמר ר' עקיבא כל שמשמעו מועט ומשמעו מרובה תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת רבי יהודה בן בתירה אומר שתי מדות אחת מדה כלה ואחת מדה שאינה כלה מודדין במדה כלה ואין מודדין במדה שאינה כלה אמר רבי נחמיה וכי למה בא הכתוב לפתוח או לנעול והלא לא בא לנעול אלא לפתוח אם אתה אומר ימים עשרה או אינו אלא מאה או מאתים או אלף או ריבוא וכשאתה אומר ימים שנים פתחת וזהו פירושו של תפשת מרובה דאם אתה תופש את המועט אין מוציאין אותו מידך שהמועט בכלל המרובה אבל באת לתפוש המרובה אומר לך הבא ראיה וטול ורבי יהודה בן בתירה בא ללמוד ממנהג העולם שתופסין את המדה כלה ומניחין את המדה שאינה כלה אף כאן תופסין החשבון המועט שיש לו סוף ור' נחמיה בא ללמוד מדרך המקראות שלא בא לסתום אלא לפרש והכא גבי תשלומין צריכין כולן לטעמיה של רבי עקיבא: [ועי' תוספות יומא עב. ד"ה נעביד]
חפץ חיים
(א) יכול הרואה שלשה בתחלה. היינו בתחלת נדה ראתה ג' ימים רצופים תהא זבה לספירת ז' נקיים ולקרבן דכתיב (ויקרא, טו) ימים רבים וקמצריך לה ספירה וקרבן:
הון עשיר
הנושא את האשה. משום דזאת האשה היתה כבר נשואה פעם אחרת, שנא האשה בהא הידיעה. ובמקומות אחרים דתני בהא, כגון האשה שהלך בעלה (יבמות פ"י א-ג, פט"ז מ"א) וכגון הכא הנושא וכו' (פ"א מ"ו) ודומיהם, אין לתמוה כיון דהוא תחילת הענין, ודרך רז"ל להתחיל בהא, לרמוז דליכא מלתא דלא רמיזא בהא חומשי תורה, ולפעמים מתחיל במי ר"ת "מם "יום, לרמוז שכל פרטיה ודקדוקיה נאמרו באותם מם יום למשה מסיני. וה"ט דבתורה שבכתב עצמה לא מצינו תחילת ענין בתוספת מי או הא, דאיננה צריכה לרמזים אלו כי מפורשים הם בה, אלא איש כי תשטה אשתו (במדבר ה, יב) איש כי יהיה טמא (שם ט, י) ואשה כי יזוב (ויקרא טו, כה) כלם בלא הא, ואי כתיבא הא לדרשה אתא. והרבה פסוקים מתחילים בויו משא"כ בשאר אותיות, לרמוז שרשה העליון שהיא בויו שבשם, משא"כ התורה שבע"פ שהרבה מפרקי המשנה מתחילים בהא משא"כ בשאר אותיות, על כי בהא אחרונה שבשם היא תלויה ועומדת. והא דלא תני נמי (ריש מכילתין) הבתולה, הוא מהטעם שרמזתי בפ"ב משנה ה' דברכות ד"ה בלילה הראשון, וה"ט נמי לאלמנה, דעיקר השם מורה על האשה שמת בעלה ואין לה בעל:
רש"י
ריחקה ראיותיה - ג' ראיות בג' ימים טמאה ז' ימים כדכתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים ודרשינן (בת"כ פ' מצורע) ימים שנים רבים שלשה: