פרשנות מצטטת על ויקרא טז:כח

זוֹבוֹ טָמֵא הוּא. רַזַ״ל דָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״זוֹבוֹ הוּא טָמֵא״ – לִמֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא. וַהֲלֹא דִּין הוּא: הַזָּב שֶׁהוּא גָּרַם לוֹ טֻמְאָה טָמֵא, הַזּוֹב שֶׁהוּא גּוֹרֵם טֻמְאָה אֵינוֹ דִּין וְכוּ׳, שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ וְכוּ׳ שֶׁהוּא טָהוֹר וּמְטַמֵּא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זוֹבוֹ הוּא טָמֵא״. וְדָרְשׁוּ עוֹד עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״הוּא טָמֵא״ וְאֵין דָּם הַיּוֹצֵא מֵהָאַמָּה טָמֵא. פֵּרוּשׁ, שֶׁהָיִיתִי דָּן קַל וָחוֹמֶר מֵרֻקּוֹ: וּמָה רוֹק שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמְּקוֹם טַהֲרָה טָמֵא, דָּם שֶׁיּוֹצֵא מִמְּקוֹם טֻמְאָה אֵינוֹ דִין וְכוּ׳, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא״. וּכְדֶרֶךְ שֶׁדָּן הַתַּנָּא שָׁם כְּשֶׁרָצָה לְהַצְרִיךְ רִבּוּי לְמֵי רַגְלַיִם שֶׁמְּטַמְּאִים, וְדָן קַל וָחוֹמֶר מֵרֻקּוֹ וְסָתַר לָהּ מִדָּם הַיּוֹצֵא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְזֹאת״ לְרַבּוֹת מֵי רַגְלַיִם. וּבְפֵרֶק דַּם נִדָּה (נדה נו.) הִקְשׁוּ: וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת מֵי רַגְלַיִם וּלְמַעֵט דָּם הַיּוֹצֵא? וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מְרַבֶּה אֲנִי מֵי רַגְלַיִם לְטֻמְאָה דְּדוֹמֶה לְרוֹק שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא וְחוֹזֵר וְנִבְלָע, מַה שֶׁאֵין כֵּן הַדָּם, עַד כָּאן.

ופרים הנשרפים, כגון פר יום הכפורים ופר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, מטמאים בגדים, דבכולהו כתיב יכבס בגדיו, ולא שנא בגדים שהוא לבוש ולא שנא בגדים שהוא נוגע, וה״ה לכל שאר כלים. דלא ממעטינן אלא אדם וכלי חרס בלבד הוא שאין מטמאין אם נוגעים בהן:

מטמאין בגדים. לעסוקים בהם. כדכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ו) והשורף אותם יכבס בגדיו. וכל מקום שנאמר יכבס בגדיו, לא בלבד הבגדים שהוא לבוש טעונין כבוס, אלא כל בגד שהוא נוגע בו בעודו מחובר לטמא, נטמא וטעון כבוס:

ומטמאין בגדים - לעסוקין בהן כדכתיב (ויקרא טז) והשורף אותם וגו':