פרשנות מצטטת על ויקרא טז:כט

יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה כו':
לא בארה התורה מניעה מאלו הדברים ביום צום כפור אבל אמר הכתוב לשון עינוי חמש פעמים. אמר (ויקרא כ״ג:ג׳) שבת שבתון ואמר (שם טז) שבת שבתון ואמר (במדבר כ״ט:ז׳) ובעשור לחדש ואמר (ויקרא כ״ג:כ״ז) אך בעשור לחדש ואמר (שם טז) והיתה זאת לכם ובאה הקבלה כי באו לאסור חמשה דברים מהנאת הגוף והם האכילה והשתיה והרחיצה במים וסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת עינוי לפי שהם רמזים ואסמכתות ועיקר איסורם קבלה וכולן יתחייב העושה אחת מהן מכת מרדות.

מסכת תענית עוסקת בהלכות תענית ובסדרי ההתכנסות והתפילה בימי התענית. בתורה אין חובת תענית נזכרת אלא ביום הכיפורים בלבד, ואף זאת לא במפורש. בספר ויקרא (טז כט) נאמר: "בחֹדש השביעי בעשור לחֹדש תענו את נפשֹתיכם וכל מלאכה לא תעשו", ובהמשך (כג לב) נאמר: "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשֹתיכם בתשעה לחֹדש מערב עד ערב". מסכת תענית רק מזכירה את יום הכיפורים כיום צום בזיקה להלכה בנשיאת כפיים (משנה, פ"ד מ"א). גם תשעה באב וי"ז בתמוז נזכרים רק כבדרך אגב²להלן, פ"ד מ"ו-מ"ז. . נוהגי התענית ביום הכיפורים נידונים בהרחבה במסכת בפני עצמה, מסכת יומא. משנת תענית עוסקת בעיקרה בתעניות אשר בית הדין או הנשיא מכריזים עליהן על צרות שמתרגשות ובאות לעולם.

יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה – במקרא נאמר "תענו את נפשֹתיכם" (ויקרא טז כט) או "ועִניתם את נפשֹתיכם" (ויקרא כג כז), והעונש על כך הוא כרת. המקרא אינו מסביר מהו עינוי הנפש, אך בכמה וכמה אירועים במקרא שמדובר בהם על תפילה מיוחדת היא מלווה בצום⁷⁷⁵יואל ב טו; ב יב; יונה ג ד; אסתר ד טז ועוד. . במקביל לצום, הכולל איסור אכילה ושתייה, נזכרת בדרך כלל גם קריעת הבגדים. יום הכיפורים שונה בכך שאף שיש בו צום אין בו קריעת בגדים, אדרבה, המסורת ההלכתית מדברת על יום הכיפורים כיום חג ולא כעל יום אבל⁷⁷⁶תבורי, מועדים, עמ' 194. . המקורות הקדומים, מסוף ימי בית שני, קוראים ליום "יום הצום"⁷⁷⁷פילון, חיי משה, ב 23; על החוקים, א 187; קד', יד, 65; משנה, מנחות יא ט; מגילת פשר חבקוק, יא 8-4; תבורי, מועדים, עמ' 174. בלשון חכמים סתם "צום" הוא יום הכיפורים, כגון משנה, נדרים פ"ח מ"ו. , ומכאן שאיסור אכילה נתפס כדרך לביצוע העינוי הנזכר במקרא. התלמודים מדגישים שאמנם המשנה מונה חמישה עינויים, אבל רק אכילה ושתייה הם בכרת, ומכאן שרק הם העינוי שבמקרא.

בזאת יבא אהרן וגומר. וְאַף זוֹ לֹא בְכָל עֵת, כִּי אִם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (שם):