פרשנות מצטטת על ויקרא ט:כג

מתוך חבתן לפניו. רבים מפרשים דברים אלו פנים מפנים שונים, ואני אענה חלקי בעזר נותן חכמה לנבונים. יש להקשות תחילה למה לא פירש דברים אלו על פסוק שאו את ראש כו' דשם נזכר המנין. תו דגם בפרשה כי תשא הוזכרו ברש"י דברים של טעם המנין אחר העגל ולא זכר שם בשאר מנינים מפני חיבתן כמו כאן. תו מ"ש באחד בניסן הוקם המשכן מאן דכר שמיה דהקמת המשכן כאן, ואם בא לומר טעם למה נמנו באחד באייר דהיינו משום השראת שכינה, זה אינו מספיק דא"כ למה לא נמנו באחד בניסן אם בשביל זה כתב רש"י דבר זה כאן ונלע"ד בתחילה הוקשה לו לאיזה צורך נזכר כאן ציווי זה של המנין שהיה באחד באייר ותירץ ע"ז שזהו להודיע חיבתן, והוא בדרך זה, דרש"י פירש בפ' כי תשא וא"א לומר שהמנין הזה של כי תשא הוא האמור כאן בפרשה במדבר בחומש הפקודים שהרי נאמר בו באחד לחודש השני והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון וממנין הזה נעשו אדנים משקלים שלו, ומפרש רש"י שדברים אלו הם עצמם דברי הכתוב כאן להודיע שהמנין לא היה אלא משום חיבה, דהו"א דהמנין של כי תשא הוא עצמו המנין דכאן ומהם נעשו האדנים, אבל לא היה מנין משום לידע נותרים מחמת עגל ע"כ אמר הכתוב באחד לחודש השני נעשה מנין זה, וכבר הוקם המשכן באחד לחודש ראשון וכבר נעשו האדנים וא"כ אין זה מנין דלעיל, אלא ע"כ שני מנינים הם, האחד באחד בניסן משום לידע הנותרים מנפילת העגל והך דהכא משום השראת שכינה, ונמצא שרש"י לא הביא כאן ב' בניסן הוקם המשכן משום, השראת שכינה, דא"כ לא היה אומר אח"כ באחד באייר משום השראת שכינה, אלא כתב כאן באחד בניסן כו' כדי להוכיח שאין מנין דכאן הוא מנין עצמו של כי תשא שהרי שני זמנים היו וא"כ המנין הראשון היה בשביל נפילת העגל והטעם משום חיבה לידע הנותרים וכל זה מורה לנו הכתוב שאומר באחד לחודש השני כו' כדי להוכיח שהכל נעשה משום חיבה, כנ"ל נכון ומתוקן בס"ד. ואם תרצה להקשות מה נפשך למה באמת לא היה המנין הזה באחד בניסן, אימא לך דבאחד בניסן נתברכו ישראל מפי משה ואהרן כמוזכר בפרשה שמיני ואין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין כדאיתא בפ' המפקיד (דף מ"ב) ע"כ לא היה אז ראוי למנין כדי שיתעלם מן העין כמה הם:

שלמה המלך ע"ה באר בכתוב הזה (משלי ט״ז:י״ד) התועלת המגעת לאדם ברצון המלך ובהסברת פניו, והמשיל רצונו לגשם שבעב מלקוש שהוא רצון הכל והכל מתאוין לו, וכן במקום אחר המשילו לטל, הוא שאמר על זה (שם יט) נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו. ומה שהמשיל רצונו לשני דברים לגשם ולטל, לפי שתועלת הגשם הוא לעתיד, אין תועלתו נראית לשעתו מיד, רק בזמן הקציר ברבוי התבואה תתפרסם התועלת, ותועלת הטל בא מיד, כן רצון המלך יש בו תועלת פעמים מיד ופעמים לעתיד. וכן למדנו שלמה המלך בקצת פסוקים מספר משלי הנזק המגיע לאדם מכעס המלך אע"פ שאינו נפרע, וגם אינו עתיד להוציא כעסו מן הכח אל הפעל, ואין צריך לומר אם הוא רוצה להפרע מן המכעיסים אותו. ובאר בכלל דבריו שאם הוא כועס ואינו נפרע הנה זה שכעס עליו קראוהו פחד ורעדה, כמי ששומע נהמת שאגת אריה וקול שחל שהוא נרעד ונבהל ואע"פ שאין סופו להרע לו. ועל זה אמר נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו. ואם הוא כועס ורוצה לפרע הנה זה מות, ועל זה אמר (משלי טז) חמת מלך מלאכי מות. וכשם שחמתו מות כן רצונו ואור פניו חיים, וע"ז אמר בכאן באור פני מלך חיים. וכוון שלמה בכל זה לדון ק"ו במלך מלכי המלכים הקב"ה אם במלך בשר ודם החיים דבקים באור פניו, והתועלת נמצאה ברצונו, כתועלת האדמה הנמצאת בגשם שבעב מלקוש, וכענין שכתוב (ישעיהו נ״ה:י׳) כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, עאכ"ו בהקב"ה שהחיים אמתיים תלויים ברצונו ובהסברת פניו, כענין שכתוב (תהילים ל׳:ו׳) כי רגע באפו חיים ברצונו. ועל זה אמר שלמה ע"ה באור פני מלך חיים, ובא ללמדנו כי החיים דבקים בגלוי שכינה. וכן מצינו גלוי שכינה על שלשה חלקים. הא' לדבור ולצוות את הנביא על מצוה ממצות התורה. והשני להגין על עבדיו הצדיקים, כענין שכתוב (במדבר י״ד:י׳) ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד. והג' דרך רצון והסברת פנים כענין גילוי שכינה שבמשכן, וגילוי שכינה על אברהם גלוי שכינה שבמשכן שנא' (ויקרא ט׳:כ״ג) ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, כי מפני שהשתדלו במצות המשכן זכו לגלוי השכינה, גלוי השכינה של אברהם כי מפני שהשתדל במצות המילה זכה לגלוי שכינה, וזהו באור פני מלך חיים, כי מלת חיים כוללת רפואה מלשון (ישעיהו ל״ח:ט׳) ויחי מחליו, וכתוב (שם) ותחלימני והחייני, וכן אברהם הגיעה לו רפואה בגלוי שכינה, שהיה חולה במצות מילה ואז נתרפא כאשר נראה לו הש"י. וזהו שכתוב.

בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא לְהוֹדִיעַ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ נִמּוֹל, וְזֶה גִּלּוּי הַשְּׁכִינָה אֵלָיו לְמַעֲלָה וְכָבוֹד לוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁבָּא בַּמִּשְׁכָּן "וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט כג), כִּי מִפְּנֵי הִשְׁתַּדְּלוּתָם בְּמִצְוַת הַמִּשְׁכָּן זָכוּ לִרְאִיַּת הַשְּׁכִינָה. וְאֵין גִּלּוּי הַשְּׁכִינָה כָּאן וְכָאן לְצַוּוֹת לָהֶם מִצְוָה אוֹ לְדִבּוּר כְּלָל, אֶלָּא גְּמוּל הַמִּצְוָה הַנַּעֲשֵׂית כְּבָר, וּלְהוֹדִיעַ כִּי רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יז טו) "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ", וְכֵן בְּיַעֲקֹב אָמַר (בראשית ל"ב:ב') "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים", וְאֵין שָׁם דִּבּוּר וְלֹא שֶׁחִדְּשׁוּ בּוֹ דָּבָר רַק שֶׁזָּכָה לִרְאִיַּת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן וְיָדַע כִּי מַעֲשָׂיו רְצוּיִים. וְכֵן הָיָה לְאַבְרָהָם בִּרְאִיַּת הַשְּׁכִינָה זְכוּת וְהַבְטָחָה. וְכֵן אָמְרוּ (מכילתא שירתא ג) בְּיוֹרְדֵי הַיָּם שֶׁאָמְרוּ "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מָה שֶׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא, זְכוּת לָהֶם בְּעֵת הַנֵּס הַגָּדוֹל שֶׁהֶאֱמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. וּפְעָמִים יָבֹא בִּשְׁעַת הַקֶּצֶף, "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יד י), וְיִהְיֶה זֶה לְהָגֵן עַל עֲבָדָיו הַצַּדִּיקִים וְלִכְבוֹדָם. וְאַל תָּחוּשׁ לְהֶפְסֵק הַפָּרָשָׁה, כִּי הָעִנְיָן מְחֻבָּר, וְלָכֵן אָמַר "וַיֵּרָא אֵלָיו" וְלֹא אָמַר "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָהָם", אֲבָל בַּפָּרָשָׁה רָצָה לְסַדֵּר כָּבוֹד הַנַּעֲשֶׂה לוֹ בְּעֵת שֶׁעָשָׂה הַמִּילָה, וְאָמַר כִּי נִגְלֵית עָלָיו הַשְּׁכִינָה וְשָׁלַח אֵלָיו מַלְאָכָיו לְבַשֵּׂר אֶת אִשְׁתּוֹ וְגַם לְהַצִּיל לוֹט אָחִיו בַּעֲבוּרוֹ, כִּי אַבְרָהָם נִתְבַּשֵּׂר בְּבֵן מִפִּי הַשְּׁכִינָה כְּבָר, וְשָׂרָה מִפִּי הַמַּלְאָךְ שֶׁדִּבֵּר עִם אַבְרָהָם כְּדֵי שֶׁתִּשְׁמַע שָׂרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "וְשָׂרָה שׁוֹמַעַת", וְזוֹ כַּוָּנָתָם שֶׁאָמְרוּ (סוטה יד) לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, שֶׁלֹּא הָיָה לְדִבּוּר אֶלָּא לְכָבוֹד לוֹ, וְעוֹד אָמְרוּ (ב"ר מח ד) "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ כד), וּמָה אִם זֶה שֶׁבָּנָה מִזְבֵּחַ לִשְׁמִי הֲרֵינִי נִגְלֶה עָלָיו וּמְבָרְכוֹ, אַבְרָהָם שֶׁמָּל עַצְמוֹ לִשְׁמִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְשֶׁמָּא כִּוְּנוּ עוֹד בָּזֶה לוֹמַר שֶׁהָיָה לוֹ בְּמַרְאֶה הַשְּׁכִינָה רִפּוּי לְמַחֲלַת הַמִּילָה, כִּי כֵן רָאוּי לִהְיוֹת, כְּדִכְתִיב (משלי טז טו) "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים":