פרשנות מצטטת על ויקרא יט:ד

אל תפנו וכו'. ויקרא י"ט, ד'.

ועיין בלשון הר"מ משמע דהעושה עכו"ם לעצמו היינו עבורו וכן מצוה לעשות עבורו עובר בלאו הזה וע' סמ"ק להר"מ בלאו ג' שכתב ועובר ג"כ משו' שקנה ע"ז ושהה אצלו ואפילו עשאה לו זולתו כמו שקדם במצוה השנית והיינו מצוה הב' היא המצוה הזו דאנו קיימין בה משמע דוקא שעשה בשביל עצמו ומצוה לעשות בשביל עצמו אבל אם מצוה לא' הן לישראל הן לעכו"ם לעשות ע"ז לא עבורו א"ע בלאו הזה כלשון הר"מ משום שקנה ושהה אצלו היינו אם מצוה לעשות בעבורו ומלשון הרהמ"ח שכ' שלא נעשה צלמים וכו' ואפילו אם מצוה לעשות וכו' הוא הגורם העשי' נראה מדבריו דעובר אף אם מצוה לא' לעשות ע"ז לא עבורו כלל רק למכור או בשביל איזה איש אחר עובר בלאו הזה כי הוא גרם העשי' ואי"ה בפרשת קדושים יבואר יותר. והלאו הזה עובר אם עשה או מצוה לעשות לכוונה שהצלם הזה נעבד אעפ"י שהוא אינו רוצה בשעת עשיי' כלל לעבוד מכל מקום אסור לעשות צלם כדי שיעבד ע' לשון הר"מ והרהמ"ח וז"פ ולפמ"ש בדעת הר"מ דעיקר הלאו דעשאה לו זולתו משום שקנה ושהה אצלו אם כן דוקא אם נותן להאומן עצים או מתכות לעשות הוי שלו וחייב על העשיה אבל אם צוה לעשות משל אומן אינו חייב כלל כי כ"ז שלא בא לידו אינו שלו והוא לא עשה בידים ואחר הגמר אם האומן נתן לו ה"ל כאילו קנה ע"ז ולא מצינו בקנה ע"ז שיהי' לוקין מלאו זה דלאוין אלו הוא על העשיי' דוקא אם כן אפשר דאפילו נתן לאומן משלו אי אמרינן אומן קונה בשבח כלי א"ע דלא הוי שלו עדיין עד שהחזיר לו האומן וגם אפ"ל דאם אומן ישראל עשה כיון דקונה בשבח כלי הו"ל כאילו עשה בידיו לעצמו ולוק' שנים ועחה"מ סי' ש"ו בהא דאומן קונה בש"כ ובקצה"ח מפלפל אם האומן קונה כל הכלי בעבור השבח או שקונה רק השבח וגם דעתו דאין קונה קנין גמור השבח ואין כאן מקומו להאריך בענין זה. ואפשר אם מצוה לעבד כנעני שלו הו"ל כאלו עשאו בידו אף על פי דאין שליח לד"ע מכל מקום אפשר ע"כ דידו כידו אפילו לד"ע המשלח חייב וכן שותפים אפשר דשותף נעשה שליח אפילו לד"ע ע' ב"מ ח' גבי שותפים שגנבו אם כן ה"ל כאלו עשאו בידים ואין כאן מקומו להאריך בדיני שלד"ע ויתבאר אי"ה במ"א. ולאו זה נוהג בכל אישי ישראל לא כ' הרהמ"ח דכל ב"ע מצווים כמ"ש הר"מ פ"ט מהל' מלכים דאסור לב"נ לעשות צורות אך דאין נהרגין ע"ז כיון שאין ב"ד של ישראל ממיתין ע"ז ובודאי מן התורה דמדרבנן ל"ש לומר שרבנן יאסרו איזה דבר [ועלח"מ פ"י מה' מלכים ה"ט משמע שם דגם לב"נ מוזהרים מדרבנן וצ"ע] והו"ל להרהמ"ח ג"כ לכתוב זה וצע"ק:

והנה הרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו עוד שני לאוין בעשיית פסלים. האחד מקרא דאלהי מסכה לא תעשו לכם. דכתיב (בפרשת קדושים). וכתבו ע"פ הספרא שהוא אזהרה שלא יעשה ע"ז אפי' לגוי. והשני מקרא דלא תעשון אתי אלהי כסף וגו' לאזהרה שלא לעשות צורות אפי' לנוי. כמש"כ במכילתא ובגמרא (פ"ב דר"ה כ"ד ע"ב. ופ"ג דע"ז מ"ג ע"ב) עיי"ש. כמבואר בסה"מ (לאוין ג' וד') עיי"ש. אבל לא כן דעת רבינו הגאון ז"ל שהוא לא מנה שני לאוין אלו כלל. וכן הבה"ג וסייעתו לא מנאום. וכבר ביארנו לעיל (עשין י"ג) דעת רבינו הגאון ז"ל במה שלא מנה לאו דלא תעשון אתי אלהי כסף וגו' ודברי שאר ראשונים ז"ל בזה ע"פ הסוגיא דפ"ב דר"ה שם עיי"ש. דס"ל דאיסור זה נפק"ל מלאו דלא תעשה לך פסל שכבר מנה. ודלא כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה עיי"ש היטב. וגם לאו דאלהי מסכה לא תעשו לכם שלא מנה. הדבר פשוט דהיינו משום דכשעושה הוא ע"ז לגוי הרי הוא עובר ג"כ בלאו דלפני עור לא תתן מכשול. וליכא נפק"מ בלאו זה אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. וכבר ביארנו בכמה דוכתי דכל כיו"ב אינו בא במנין לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל. ואם עשה הגוי בשביל הישראל. אע"ג דבספרא שם מבואר דגם זהו בכלל לאו זה דאלהי מסכה לא תעשו לכם. מ"מ הרי כבר יש בזה לאו דלא יהי' לך וגו' שהוא אזהרה לקיום הצלמים. וליכא נפקותא אלא כדי לעבור עלה בשני לאוין. כמבואר בהדיא בספרא שם. והובא ברמב"ן (לאוין ה') עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין ג'. ובפ"ג מהלכות ע"ז ה"ט) כתב דהו"ל בכלל לאו דלא תעשה לך פסל עיי"ש. ועכ"פ ליכא נפקותא בלאו זה גם בענין זה אלא כדי לעבור עלה בשנים. וכיו"ב אינו בא במנין לדעת רבינו הגאון ז"ל: